נולדתי בשנת 1926 בקריטסה, כפר קטן ביוון, להורים שעמלו קשות לפרנסת המשפחה. הייתי השביעי מבין שמונה ילדים.‏

שנה קודם לכן פגשו הוריי את יואניס פאפאריזוס, אדם נלהב שאהב לשוחח עם אחרים והיה אחד מתלמידי המקרא, כפי שנקראו באותם ימים עדי־יהוה. הוריי התרשמו מהסבריו ההגיוניים מתוך המקרא והחלו להגיע לאסיפותיהם של תלמידי המקרא בכפרנו. לאמי הייתה אמונה איתנה כסלע ביהוה אלוהים, ואף שלא ידעה קרוא וכתוב, היא סיפרה לאחרים על אמונתה בכל הזדמנות מתאימה. למרבה הצער, אבי התמקד במגרעות האחים ועם הזמן חדל לנכוח באסיפות.‏

אחיי ואני כיבדנו את המקרא, אבל בגיל ההתבגרות כל מה שרצינו היה ליהנות מהחיים. בהמשך, בשנת 1939, כאשר פשטה מלחמת העולם השנייה בכל אירופה, אירעה תקרית בכפר שטלטלה אותנו. ניקולס פסראס, בן דודי שגר לידנו ונטבל זמן קצר קודם לכן כעד־יהוה, נקרא לשרת בצבא היווני. ניקולס, שהיה אז בן 20, אמר לרשויות הצבא באומץ: ”אני לא יכול להילחם כי אני חייל של המשיח”. הוא עמד לדין בבית משפט צבאי ונגזרו עליו עשר שנות מאסר. היינו בהלם!‏

למרבה השמחה, בתחילת שנת 1941, נכנס צבא בעלות הברית לתקופה קצרה ליוון, וניקולס שוחרר ממאסרו. הוא חזר לקריטסה, ושם אחי הגדול איליאס המטיר עליו שאלות על המקרא. הקשבתי להם בשקיקה. לאחר מכן איליאס, אחותנו  הקטנה אֶפְמוֹרְפִיה ואני התחלנו ללמוד את המקרא, והלכנו בקביעות לאסיפות של עדי־יהוה. כעבור שנה שלושתנו הקדשנו את חיינו ליהוה ונטבלנו. מאוחר יותר עוד ארבעה מאחינו ואחיותינו הפכו לעדי־יהוה נאמנים.‏

בשנת 1942 היו בקהילה בקריטסה תשעה אחים ואחיות בני 15 עד 25. כולנו ידענו שצפויים לנו ניסיונות קשים. על מנת לחזק את עצמנו, התאספנו יחד בכל הזדמנות כדי ללמוד את המקרא, לשיר שירים רוחניים ולהתפלל. כתוצאה מכך התחזקה אמונתנו.‏

בשלהי מלחמת העולם השנייה התקוממו קומוניסטים יוונים נגד הממשלה היוונית, מה שהצית מלחמת אזרחים קשה. לוחמי גרילה קומוניסטים שוטטו באזורים הכפריים והכריחו את התושבים להצטרף לשורותיהם. כאשר הם פלשו לכפר שלנו, הם חטפו שלושה עדי־יהוה צעירים — אנטוניוס סוכאריס, איליאס ואני. אמרנו להם שאנחנו משיחיים ניטרליים. בכל זאת הם הכריחו אותנו לצעוד עד הר אולימפוס שהיה במרחק של כ־12 שעות מכפרנו.‏

זמן קצר לאחר מכן הורה לנו קצין קומוניסטי לחבור לקבוצת לוחמי גרילה. כשהסברנו לו שמשיחיים אמיתיים אינם נושאים נשק ונלחמים באחרים, גרר אותנו הקצין הזועם למפקד. לאחר שהסברנו גם למפקד את עמדתנו, הוא הורה לנו: ”אז קחו פרד ותסחבו את הפצועים משדה הקרב לבית החולים”.‏

‏”אבל מה אם יתפסו אותנו חיילי הממשלה?” השבנו לו. ”הם לא יחשבו שגם אנחנו לוחמים?” ”אז תביאו לחם לחיילים שבחזית”, הוא אמר. ”אבל מה אם קצין יראה אותנו עם הפרד ויורה לנו להעביר כלי נשק לחזית?” שאלנו. המפקד חשב על העניין לעומק, ולבסוף החליט: ”אתם בטוח יכולים לטפל בכבשים! תישארו בהר ותשגיחו על העדר”.‏

לכן בשעה שמלחמת האזרחים השתוללה סביבנו, מצפוננו הרשה לנו לטפל בכבשים. שנה לאחר מכן איליאס, שהיה הבן הבכור, הורשה לשוב הביתה כדי לדאוג לאמנו האלמנה. אנטוניוס חלה ושוחרר. אבל אני נותרתי בשבי.‏

בינתיים החל הצבא היווני לסגור על הקומוניסטים. הקבוצה שהחזיקה אותי בשבי נמלטה דרך ההרים לכיוון אלבניה, המדינה השכנה. בקרבת הגבול מצאנו את עצמנו לפתע מוקפים בחיילים יוונים. המורדים נתפסו לבהלה ונסו על נפשם. הסתתרתי מאחורי עץ שנפל ארצה, מה שהביא למפגש שלי עם החיילים כמתואר קודם לכן.‏

כשאמרתי לחיילים היוונים שנשביתי על־ידי הקומוניסטים, הם לקחו אותי לחקירה במחנה צבאי בקרבת העיר וֶרְיָה (בראה של ימי המקרא). שם ציוו עליי לחפור שוחות עבור החיילים. כאשר סירבתי,  גזר עליי הקצין גלות במקרוניסוס, אי עונשין מטיל אימה.‏

מקרוניסוס — שטח סלעי, שומם, צחיח ושטוף שמש — שוכן לחופי אטיקה, כ־50 קילומטרים מאתונה. אורכו של האי מסתכם ב־13 קילומטרים, ורוחבו כ־2.5 קילומטרים בנקודה הרחבה ביותר. למרות זאת, בין השנים 1947 ל־1958 שכנו באי למעלה מ־100,000 אסירים, וביניהם קומוניסטים פעילים ומי שנחשדו כקומוניסטים, לוחמי מחתרת לשעבר ועדים נאמנים רבים של יהוה.‏

כשהגעתי לאי בתחילת 1949, האסירים היו מחולקים לכמה מחנות. נשלחתי למחנה ברמת אבטחה קלה שבו שהו כמה מאות גברים נוספים. ישַנו כ־40 איש על הקרקע בתוך אוהל קנבס המיועד ל־10 אנשים. שתינו מים מעופשים ואכלנו בעיקר עדשים וחצילים. החולות והרוחות הבלתי פוסקות הפכו את חיינו לבלתי נסבלים. אבל לפחות לא הוטל עלינו לגרור הלוך ושוב סלעים ללא הפסק, עינוי סדיסטי שכילה את כוחם ושבר את רוחם של אסירים אומללים רבים.‏

יום אחד כשהלכתי לאורך החוף, פגשתי כמה אחים לאמונה ממחנות אחרים. עד כמה שמחנו להיות יחד! השתדלנו להיפגש ככל שהתאפשר לנו, ונהגנו במשנה זהירות כדי לא להיתפס. גם בישרנו בחשאי לאסירים אחרים, וחלקם הפכו בהמשך לעדי־יהוה. פעילויות אלה ותפילות מעומק הלב סייעו לנו להחזיק מעמד מבחינה רוחנית.‏

לאחר עשרה חודשים של ”שיקום”, הסוהרים שלי החליטו שהגיעה העת שאלבש מדי צבא. כאשר סירבתי, הם הביאו אותי אל מפקד המחנה. מסרתי לו הצהרה בכתב וזו לשונה: ”אני רוצה להיות חייל של המשיח בלבד”. לאחר שהמפקד איים עליי, הוא מסר אותי לידי סגנו, ארכיבישוף יווני אורתודוקסי שעטה תלבושת דתית מלאה. לאחר שהשבתי באומץ מתוך כתבי־הקודש על שאלותיו, הוא שאג בזעם: ”קחו אותו מפה. הוא פנאטי!”‏

למחרת בבוקר שוב הורו לי החיילים ללבוש מדי צבא. כאשר סירבתי, הם הלמו בי באגרופים והכו אותי באלת עץ. לאחר מכן הם לקחו אותי למרפאת המחנה כדי לוודא שעצמותיי אינן שבורות וגררו אותי חזרה אל האוהל. טקס יומי זה חזר על עצמו במשך חודשיים.‏

הואיל ולא הייתי מוכן להתפשר על אמונתי, החיילים המתוסכלים ניסו שיטה חדשה. הם קשרו את ידיי מאחורי גבי והלקו את עקביי בפראות באמצעות שוטים. בזמן הכאבים העזים נזכרתי בדברי ישוע: ”אשריכם אם יחרפו וירדפו אתכם... שמחו ועלזו מאוד, כי שכרכם רב בשמיים, שהרי כך רדפו את הנביאים שהיו לפניכם” (‏מתי ה’:11, 12‏). לאחר עינוי זה שנמשך בעיניי כנצח, איבדתי את הכרתי.‏

התעוררתי בתא קפוא ללא לחם, מים או שמיכה. למרות זאת, חשתי שלווה ורוגע. כמובטח במקרא, ’שלום אלוהים שמר על לבבי ועל מחשבותיי’ (‏פיל’ ד’:7‏, הערת שוליים). למחרת חייל אדיב נתן לי לחם, מים ומעיל. בהמשך חייל אחר נתן לי את מנת המזון שלו. בדרכים אלו ובדרכים רבות אחרות חשתי את דאגתו האוהבת של יהוה.‏

הרשויות ראו בי מורד חסר תקנה והביאו אותי לאתונה כדי להעמיד אותי לדין בבית משפט צבאי. שם נגזרו עליי שלוש שנות מאסר באי גיארוס, השוכן כ־50 קילומטרים מזרחית לאי מקרוניסוס.‏

הכלא בגיארוס היה מבצר עצום הבנוי מלבנים אדומות, והוא הכיל למעלה מ־5,000 אסירים פוליטיים. בכלא הזה היינו שבעה עדי־יהוה. כולנו ריצינו מאסר בשל עמדתנו הניטרלית כמשיחיים. שבעתנו נפגשנו בחשאי כדי ללמוד את המקרא, אף־על־פי שהדבר היה אסור בתכלית האיסור. אפילו קיבלנו בקביעות עותקים מוברחים  של המצפה, ונהגנו להעתיק אותם ביד כדי ללמוד אותם.‏

יום אחד, בשעה שלמדנו בחשאי, אחד הסוהרים עבר במקרה במקום מפגשנו והחרים את הספרות שלנו. נקראנו למשרדו של סגן מפקד בית הסוהר, והיינו בטוחים שיאריכו את מאסרנו. במקום זאת, סגן מפקד בית הסוהר אמר לנו: ”אנחנו יודעים מי אתם ומכבדים את עמדתכם. אנחנו יודעים שאפשר לסמוך עליכם. חזרו לעבודה”. הוא אפילו הטיל על חלקנו עבודות קלות יותר. לבנו התמלא בהכרת תודה. אפילו בין כותלי הכלא נאמנותנו כמשיחיים הסבה הלל ליהוה.‏

עמידתנו האיתנה גם הניבה תוצאות טובות אחרות. לאחר שאחד האסירים, פרופסור למתמטיקה, התבונן היטב בהתנהגותנו הטובה, הוא שאל אותנו לגבי אמונתנו. כאשר שוחררנו בתחילת שנת 1951, גם הוא שוחרר יחד אתנו. בהמשך הוא נטבל כאחד מעדי־יהוה והחל לשרת כמבשר בשירות המורחב.‏

ומה באשר אליי? לאחר שחרורי חזרתי למשפחתי בקריטסה. בהמשך היגרתי יחד עם רבים מבני ארצי למלבורן, אוסטרליה. שם פגשתי את ג’נט, משיחית מקסימה, והתחתנתי אתה. גידלנו בדרך החיים המשיחית בן ושלוש בנות.‏

כיום כבר עברתי את גיל 90, ואני עדיין משרת כזקן־קהילה. בשל פציעות העבר שלי, לפעמים אני סובל מכאבים בגופי וברגליי, במיוחד אחרי שאני יוצא לשירות. בכל זאת, אני נחוש כתמיד להיות ’חייל של המשיח’ (‏טימ”ב ב’:3‏).‏