נולדתי ב־1927 בעיירה קטנה ליד שיקגו,‏ אילינוי,‏ ארצות הברית.‏ הוריי הביאו לעולם חמישה ילדים — ג׳טה,‏ דון,‏ אני,‏ קרל וג׳וי.‏ כולנו היינו נחושים לשרת את יהוה בכל ליבנו.‏ ג׳טה למדה בכיתה השנייה של גלעד ב־1943,‏ ושלושת אחיי האחרים החלו לשרת בבית־אל בברוקלין,‏ ניו יורק — דון בשנת 1944,‏ קרל בשנת 1947 וג׳וי בשנת 1951.‏ דוגמתם המופתית של אחיי,‏ וגם זו של הוריי,‏ השפיעו עליי עמוקות.‏

אבי ואימי אהבו את אלוהים ונהגו לקרוא במקרא,‏ והם החדירו גם בנו את האהבה הזו.‏ אך אבי איבד את האמון בכנסיות לאחר ששירת כחייל באירופה במהלך מלחמת העולם הראשונה.‏ אימי שמחה מאוד שהוא חזר מהמלחמה בשלום ואמרה לו:‏ ”‏קרל,‏ בוא נלך לכנסייה כמו שהיינו נוהגים לעשות”‏.‏ אך הוא השיב:‏ ”‏אני מוכן ללוות אותך לשם,‏ אבל אני לא אכנס”‏.‏ היא שאלה:‏ ”‏למה לא?‏”‏ הוא ענה:‏ ”‏במהלך המלחמה,‏ כמרים משני צידי המתרס שהשתייכו לאותה הדת בירכו את החיילים ואת הנשקים שלהם.‏ האם אלוהים באמת בירך את שני הצדדים?‏”‏

באחד הימים,‏ בזמן שאימי הייתה בכנסייה,‏ שני עדי־יהוה הגיעו לביתנו.‏ הם הציעו לאבי את שני הכרכים של הספר אור (‏אנג׳)‏,‏ אשר עוסק בספר ההתגלות.‏ כשאימי הבחינה בספר,‏ היא החלה לקרוא אותו,‏ ואז יום אחד היא ראתה בעיתון המקומי מודעה שהזמינה את הקוראים ללמוד את המקרא בעזרת הספר הזה.‏ היא החליטה ללכת לכתובת שהוזכרה שם.‏ כשהיא הגיעה למקום,‏ אישה מבוגרת פתחה את הדלת.‏ אימי החזיקה את אחד הכרכים בידה ושאלה את האישה:‏ ”‏האם כאן לומדים את הספר הזה?‏”‏ האישה ענתה לה:‏ ”‏כן,‏ יקירתי,‏ היכנסי”‏.‏ לאחר שבוע אימי לקחה גם אותי ואת אחיי,‏ ומאז הלכנו לשם בקביעות.‏

באחד המפגשים המדריך ביקש ממני לקרוא את תהלים קמ״ד:‏15‏,‏ האומר שכל מי שעובד את יהוה הוא מאושר.‏ הפסוק הזה השפיע עליי עמוקות,‏ וכן גם שני פסוקים נוספים — טימותיאוס א׳.‏ א׳:‏11 אשר יהוה מתואר שם  בתור ”‏האל המאושר”‏ ואפסים ה׳:‏1 שמאיץ בנו ’‏לחקות את אלוהים’‏.‏ לכן הסקתי שעליי לשרת את בוראי בשמחה ולהודות לו על הזכות הזו.‏ שתי הנקודות האלה הנחו אותי לאורך כל חיי.‏

הקהילה הקרובה ביותר הייתה במרחק 32 קילומטר משיקגו.‏ בכל זאת,‏ נכחנו באסיפות,‏ והידע שלי במקרא הלך וגדל.‏ אני זוכר מקרה אחד שבו המדריך נתן לג׳טה לענות תשובה.‏ כשהקשבתי לה,‏ חשבתי לעצמי:‏ ’‏ידעתי את זה.‏ גם אני יכולתי להרים את היד ולענות’‏.‏ לכן התחלתי להתכונן מראש ולהכין תשובות משלי.‏ אך חשוב מכך,‏ כמו שאר אחיי,‏ גדלתי מבחינה רוחנית.‏ נטבלתי ב־1941.‏

אני זוכר במיוחד את הכינוס שהתקיים בשנת 1942 בקליבלנד,‏ אוהיו.‏ אחים ואחיות ביותר מ־50 מיקומים שונים בארצות הברית היו מחוברים לתוכנית דרך הטלפון.‏ אני ומשפחתי נשארנו ללון עם משפחות אחרות בעיר אוהלים שהקימו אחינו בקרבת אתר הכינוס.‏ מלחמת העולם השנייה הייתה אז בעיצומה,‏ וההתנגדות כלפי עדי־יהוה צברה תאוצה.‏ בערב ראיתי קבוצות אחים שחנו את מכוניותיהם כשפניהן מכוונות אל מחוץ למחנה.‏ הם סיכמו שבכל רכב יישאר מישהו כדי לשמור במהלך הלילה.‏ אם היה איזשהו סימן לסכנה,‏ האחים היו מדליקים את הפנסים הקדמיים כדי לסנוור את התוקפים ומתחילים לצפור כדי שאחרים יוכלו להגיע ולעזור להם.‏ חשבתי לעצמי:‏ ’‏משרתי יהוה מוכנים היטב לכל תרחיש’‏.‏ הידיעה הזו עזרה לי לישון היטב ולא להיות מוטרד כלל.‏

שנים מאוחר יותר,‏ כשחשבתי על הכינוס הזה,‏ הבנתי שאימי לא הראתה שום שמץ של דאגה או פחד.‏ היא בטחה בכל ליבה ביהוה ובארגונו.‏ אני לעולם לא אשכח את דוגמתה הטובה.‏

זמן קצר לפני הכינוס אימי החלה לשרת כחלוצה רגילה.‏ לכן היא שמה לב במיוחד לנקודות מנאומים שדנו בשירות המורחב.‏ בדרך הביתה היא אמרה לנו:‏ ”‏אני מאוד רוצה להמשיך לשרת בתור חלוצה.‏ אבל אני לא אצליח לעשות את זה וגם לדאוג לכל מטלות הבית”‏.‏ היא שאלה אם נהיה מוכנים לעזור,‏ וענינו לה שכן.‏ לכן היא ביקשה מכל אחד מאיתנו לנקות חדר אחד או שניים לפני ארוחת הבוקר.‏ כשהיינו הולכים לבית הספר,‏ היא הייתה בודקת שהבית נקי ומסודר,‏ ורק אז יוצאת לשירות.‏ למרות שהיא הייתה מאוד עסוקה,‏ היא מעולם לא זנחה אותנו.‏ כשהיינו חוזרים הביתה מבית הספר לארוחת הצהריים,‏ היא תמיד חיכתה לנו.‏ בחלק מהימים היינו אפילו מצטרפים אליה לשירות אחרי הלימודים,‏ וכך הבנו טוב יותר מה זה אומר באמת להיות חלוץ.‏

התחלתי לשרת כחלוץ בגיל 16.‏ למרות שאבי עדיין לא היה עד־יהוה,‏ הוא התעניין בשירות שלי.‏ סיפרתי לו שלמרות כל המאמצים שלי,‏ עדיין לא מצאתי אדם המעוניין ללמוד את המקרא.‏ אחרי שעצרתי לרגע,‏  שאלתי אותו:‏ ”‏האם היית רוצה ללמוד איתי את המקרא?‏”‏ הוא חשב לרגע על השאלה,‏ ואז ענה:‏ ”‏אני לא יכול לחשוב על סיבה שלא”‏.‏ כך יצא שתלמיד המקרא הראשון שלי היה אבי.‏ זו הייתה זכות מיוחדת עבורי.‏

למדנו מתוך הספר ‏”‏האמת תשחרר אותך”‏ (‏אנג׳)‏.‏ ככל ששיעורינו התקדמו,‏ הבנתי שאבי עזר לי להשתפר כתלמיד וכמורה.‏ למשל,‏ ערב אחד אחרי שקראנו את הסעיף,‏ הוא אמר לי:‏ ”‏אני מבין את מה שהספר אומר.‏ אבל איך אתה יודע שמה שכתוב בו באמת נכון?‏”‏ לא הייתי מוכן לשאלה הזאת,‏ אז אמרתי לו:‏ ”‏אני לא אוכל להוכיח לך את זה כרגע,‏ אבל עד השיעור הבא תהיה לי תשובה”‏.‏ ואכן מצאתי פסוקים שתומכים בנקודות שדנו בהן.‏ לאחר מכן התחלתי להתכונן טוב יותר לשיעורים ולמדתי לערוך מחקרים מעמיקים יותר.‏ זה תרם לצמיחה הרוחנית שלי וגם של אבי.‏ הוא יישם את מה שלמד,‏ וכעבור זמן מה נטבל ב־1952.‏

עזבתי את הבית בגיל 17.‏ ג׳טה a החלה לשרת כשליחה,‏ ודון כחבר בית־אל.‏ שניהם אהבו את המשימות שלהם,‏ וזה מאוד עודד אותי.‏ לכן החלטתי להשאיר את העניינים בידיים של יהוה והגשתי בקשה לשירות בית־אל וגם לבית ספר גלעד.‏ בסופו של דבר,‏ הוזמנתי לבית־אל ב־1946.‏

מילאתי משימות שונות בבית־אל,‏ וכך למדתי הרבה דברים חדשים.‏ למשל,‏ לאורך 75 שנות שירותי שם למדתי להדפיס ספרים,‏ וגם קיבלתי הכשרה בחשבונות ובייבוא וייצוא.‏ אבל יותר מכול אני נהנה מההדרכה הרוחנית שאני זוכה לה בבית־אל דרך תוכניות הבוקר הרוחניות וההרצאות.‏

למדתי רבות מאחי הצעיר,‏ קרל,‏ שהחל לשרת בבית־אל בשנת 1947.‏ הוא היה מורה ותלמיד שקדן של המקרא.‏ פעם אחת ביקשתי את עזרתו בנוגע לנאום שהייתי צריך להגיש.‏ סיפרתי לו שמצאתי הרבה חומר בנושא,‏ אבל לא הייתי בטוח איך להשתמש בו.‏ הוא הוביל אותי לפתרון בעזרת שאלה אחת:‏ ”‏ג׳ואל,‏ מה הנושא שלך?‏”‏ מייד הבנתי את הנקודה — אני צריך להשתמש רק בחומר שרלוונטי לנושא ולסנן את כל השאר.‏ מעולם לא שכחתי את העצה הזאת.‏

כדי להיות מאושר בשירות בית־אל,‏ עליך להשתתף באופן קבוע בשירות השדה,‏ וזה יכול  להוביל לחוויות מעודדות.‏ חוויה אחת שאני זוכר במיוחד קרתה לפנות ערב בברונקס,‏ ניו יורק סיטי.‏ אח אחד ואני ביקרנו אישה שבעבר הסכימה לקבל את המצפה ועורו!‏ אמרנו לה:‏ ”‏הערב הגענו כדי לשתף אנשים בדברים מעודדים מתוך המקרא”‏.‏ היא ענתה:‏ ”‏אם זה קשור למקרא,‏ בואו תיכנסו”‏.‏ קראנו יחד מספר פסוקים הקשורים למלכות אלוהים ולעולם החדש ודנו בהם.‏ היא מאוד התרשמה מכך,‏ ובשבוע שלאחר מכן היא הזמינה חלק מחבריה להצטרף אליה.‏ לימים היא ובעלה החלו לשרת את יהוה בנאמנות.‏

חיפשתי שותפה לנישואין במשך 10 שנים לפני שפגשתי את אשתי.‏ מה עזר לי למצוא שותפה טובה לנישואין?‏ הקדשתי הרבה מחשבה ותפילות לשאלה:‏ ’‏מה אני רוצה לעשות אחרי שאתחתן?‏’‏

בכינוס באצטדיון ינקי שהתקיים ב־1953 פגשתי אחות בשם מרי אניול.‏ היא וג׳טה למדו יחד בכיתה השנייה של גלעד,‏ ואז נשלחו לשרת יחד באותו אזור.‏ היא סיפרה לי בהתלהבות על המשימה שלה כשליחה בקריביים ועל שיעורי המקרא שניהלה לאורך השנים.‏ ככל שהכרנו אחד את השני יותר לעומק,‏ הבנו שיש לנו אותן מטרות רוחניות.‏ האהבה בינינו גדלה,‏ ונישאנו באפריל 1955.‏ מרי הייתה עבורי מתנה מיהוה בכל מיני דרכים,‏ והיא הציבה לי דוגמה טובה לחיקוי.‏ היא מילאה בשמחה כל משימה שקיבלה.‏ היא הייתה חרוצה,‏ מתחשבת ותמיד הציבה את ענייני המלכות במקום הראשון (‏מתי ו׳:‏33‏)‏.‏ שירתנו בשירות הנפתי במשך שלוש שנים,‏ וב־1958 הוזמנו לשרת בבית־אל.‏

למדתי הרבה ממרי.‏ למשל,‏ בתחילת נישואינו החלטנו לערוך את קריאת המקרא שלנו יחד ולקרוא 15 פסוקים בכל פעם.‏ אחרי שאחד מאיתנו היה קורא את הקטע,‏ היינו משוחחים בינינו על הפסוקים וחושבים איך אפשר ליישם אותם בחיינו.‏ פעמים רבות מרי שיתפה אותי בדברים שהיא למדה בגלעד ובשירות שלה כשליחה.‏ הדיונים האלה העשירו את הידע שלי ועזרו לי לשפר את הנאומים שלי ולהבין כיצד אני יכול לעודד טוב יותר את האחיות בקהילה (‏מש׳ כ״ה:‏11‏)‏.‏

מרי נפטרה בשנת 2013.‏ אני כבר לא יכול לחכות לראות אותה בעולם החדש.‏ בינתיים אני נחוש להמשיך ללמוד על יהוה ולבטוח בו בכל ליבי (‏מש׳ ג׳:‏5,‏ 6‏)‏.‏ אני שואב נחמה ושמחה כשאני חושב על כל מה שמשרתי יהוה יעשו בעולם החדש.‏ זה כולל את כל הדברים החדשים שנלמד על יהוה אלוהינו,‏ וגם את מה שנלמד ממנו בתור מורנו האדיר.‏ אין יום שאני לא מודה ליהוה על כל הדברים שלימד אותי ועל ביטויי החסד הרבים שגילה כלפיי.‏