עמך נדבות — באוֹקְיַנְיָה
רנה, אחות באמצע שנות ה־30 לחייה, גדלה במשפחה של עדים נלהבים באוסטרליה. ”עברנו פעמים רבות למקומות שבהם היה צורך גדול יותר במבשרי מלכות”, היא אומרת. ”אבי ואמי הפכו את החוויה למעניינת, מרתקת ומהנה. כשהפכתי לאם לשני ילדים, רציתי שגם להם יהיו חיים כאלה”.
* המאמר הזה הניע אותנו לכתוב למשרדי הסניף של עדי־יהוה באוסטרליה ובניו זילנד ולשאול אותם היכן קיים צורך במבשרי מלכות. * בעקבות זאת הזמינו אותנו לעבור לטונגה — אותו מקום שעליו קראנו!”
לשיין בעלה של רנה, אח בשנות ה־30 המאוחרות לחייו, היו מטרות רוחניות דומות. הוא מסביר: ”לאחר לידת בתנו, השנייה מבין שני ילדינו, קראנו במצפה על משפחה של עדים ששטה ביכטה שלה לדרום־מערב האוקיינוס השקט כדי לבשר באיי טונגה.לאחר ששיין, רנה וילדיהם, ג׳ייקוב וסקיי, התגוררו בטונגה כשנה, הם נאלצו לחזור לאוסטרליה עקב רצף מהומות, אך הם לא שכחו את מטרתם להרחיב את שירותם. בשנת 2011 הם עברו לאי נורפוק, אי קטן באוקיינוס השקט השוכן כ־500,1 קילומטר מזרחית לאוסטרליה. האם המעבר היה מוצלח? כיום ג׳ייקוב בן ה־14 אומר: ”יהוה לא רק דאג לנו אלא גם הפך את השירות לחוויה כיפית!”
לשרת את יהוה כמשפחה
בדומה לשיין, רנה וילדיהם, גילו משפחות רבות של עדי־יהוה נכונות לשרת במקומות שבהם יש צורך רב יותר. מה הניע אותן לעבור?
”רבים גילו עניין בבשורה הטובה. רצינו לתת להם את ההזדמנות לקבל שיעורי מקרא באופן קבוע” (ברנט)
ברנט וסימון, זוג באמצע שנות ה־30 לחייהם, ואסטון וכיילב בניהם, כיום בני 12 ו־9, עברו לבורקטאון, עיירה מבודדת בקווינסלנד, אוסטרליה. ”העדים בישרו שם רק אחת לשלוש או ארבע שנים”, מסביר ברנט. ”רבים גילו עניין בבשורה הטובה. רצינו לתת להם את ההזדמנות לקבל שיעורי מקרא באופן קבוע”.
מרק וקארן, כעת בשנות ה־50 המוקדמות לחייהם, שירתו במספר קהילות סמוך לסידני, אוסטרליה, לפני שעברו עם שלושת ילדיהם, ג׳סיקה, ג׳ים וג׳ק, לנולונביי, עיירת כורים מרוחקת בטריטוריה הצפונית. מרק מספר: ”אני אוהב אנשים, לכן רציתי להיות במקום שבו אפשר לתרום רבות בקהילה ובשירות”. אך קארן היססה לעבור. ”אבל לאחר שמרק ואחרים עודדו אותי”, היא אומרת, ”הייתי מוכנה לנסות. עכשיו אני שמחה שעשיתי זאת”.
בשנת 2011 בנג׳מין, קרולין ושתי בנותיהם הקטנות, ג׳ייד וברייה עברו מקווינסלנד, אוסטרליה חזרה למזרח טימור, מדינה קטנה באי טימור שבארכיפלג האינדונזי. ”קרולין ואני שירתנו בעבר במזרח טימור כחלוצים מיוחדים”, מספר בן. ”השירות היה נפלא והאחים תמכו בנו רבות. כאב לנו מאוד לעזוב. היינו נחושים לחזור. לאחר שנולדו בנותינו דחינו את התוכנית שלנו, אך היא לא השתנתה”. קרולין מוסיפה: ”רצינו שבנותינו יימצאו בחברת שליחים, חברי בית־אל וחלוצים מיוחדים וייהנו משירות יהוה”.
היערכות למעבר
ישוע אמר לתלמידיו: ”מי מכם שרוצה לבנות מגדל אינו יושב תחילה ומחשב את ההוצאות?” (לוקס י״ד:28) בדומה לכך, כאשר משפחה שוקלת לעבור לאזור אחר, חיוני שהיא תתכנן היטב את המעבר. אילו צרכים יש להביא בחשבון?
רוחניים: ”רצינו לשרת אחרים ולא ליפול למעמסה עליהם”, אומר בן. ”לכן לפני שעברנו, עשינו מאמץ לבנות את עצמנו מבחינה רוחנית. בנוסף, הגברנו את השתתפותנו בשירות ובפעילויות אחרות בקהילה”.
ג׳ייקוב שהוזכר קודם לכן מספר: ”לפני שעברנו לאי נורפוק, קראנו הרבה סיפורי חיים במצפה ובעורו! על משפחות ששירתו היכן שקיים צורך גדול יותר. דיברנו על הקשיים שעמן הן התמודדו וכיצד יהוה דאג להן”. אחותו סקיי בת ה־11 מוסיפה: ”התפללתי המון — גם לבד וגם עם אימא ואבא”.
רגשיים: רנה מספרת: ”מאחר שגרנו ליד משפחתנו וליד חברים קרובים באזור שאהבתי, הכי קל היה להישאר שם. אבל במקום להתמקד בדברים שאני צריכה לוותר עליהם, חשבתי כיצד המעבר יועיל למשפחתנו”.
תרבותיים: משפחות רבות עורכות מחקר כדי להכין את עצמן לסביבתן החדשה. ”קראנו את כל המידע שיכולנו למצוא על נולונביי”, אומר מרק. ”האחים המתגוררים שם עזרו לנו ושלחו לנו עיתונים של העיירה, וכך יכולנו להבין טוב יותר את האנשים המקומיים ואת תרבותם”.
שיין שעבר לאי נורפוק מוסיף: ”יותר מכול התמקדתי בטיפוח תכונות משיחיות. ידעתי שאם אהיה אדם ישר, רך מזג, הגון וחרוץ, אוכל להסתדר בכל מקום בעולם”.
התמודדות עם קשיים
אחים ואחיות שעברו למקומות שיש בהם צורך ונחלו הצלחה מבליטים עד כמה חשוב להיות גמישים וחיוביים לנוכח קשיים לא־צפויים. תן דעתך למספר דוגמאות:
רנה מספרת: ”למדתי שאפשר לעשות דברים בדרכים שונות. למשל, בתקופות שהים סוער באי נורפוק ספינות אספקה אינן יכולות לעגון בנמל, ובעקבות זאת יש מחסור במצרכים והם יקרים יותר. לכן למדתי לגלות תושייה כשאני מכינה ארוחות”. בעלה שיין מוסיף: ”אנחנו גם מתאימים את ההוצאות שלנו לתקציב השבועי”.
בנם ג׳ייקוב מציין קושי אחר. ”בקהילתנו החדשה היו רק עוד שבעה חברים — וכולם מבוגרים. לא היו לי חברים בגילי! אבל כשיצאתי לשירות עם המבוגרים, מהר מאוד הפכנו לחברים”.
ג׳ים, כיום בן 21, נתקל בקושי דומה. ”הקהילה הכי קרובה לנולונביי מרוחקת ממנה בלמעלה מ־725 קילומטר, לכן אנחנו מנסים להפיק את המרב מהנוכחות בכינוסים. אנחנו מגיעים מוקדם ונהנים מכל רגע שבו אנו מתרועעים עם האחים והאחיות. אירועים אלה הם עבורנו רגעי השיא בשנה!”
”אני כל כך שמח שבאנו לכאן!”
במקרא כתוב: ”ברכת יהוה היא תעשיר” (מש׳ י׳:22). ברחבי העולם אינספור אחים ואחיות המשרתים היכן שקיים צורך רב יותר נוכחו באמיתות הצהרה זו שנכתבה בהשראת אלוהים.
”הברכה הגדולה ביותר הייתה ההשפעה של המעבר על ילדינו”, מציין מרק. ”לילדיי הגדולים יש ביטחון מלא שיהוה ידאג למי שמציבים את ענייני המלכות במקום הראשון. ביטחון כזה אי־אפשר לקנות בכסף”.
שיין אומר: ”כיום אני הרבה יותר קרוב לאשתי ולילדיי. כשאני שומע אותם מספרים מה יהוה עשה למענם, אני מרגיש סיפוק אמיתי”. בנו ג׳ייקוב מסכים ואומר: ”אני ממש נהנה. אני כל כך שמח שבאנו לכאן!”