היה זה בוקר יום ראשון,‏ תחילת שנות ה־20 של המאה ה־16,‏ בעיירה מוֹ,‏ עיירה קטנה בקרבת פריז.‏ תושבי העיירה לא האמינו למשמע אוזניהם בכנסייה.‏ הם שמעו הקראה של ספרי הבשורה בשפת אמם — צרפתית — במקום בלטינית!‏

מתרגם המקרא שעמד מאחורי יוזמה זו,‏ ז׳אק לֶפֵוְור ד׳אֶטָפְּל (‏בלטינית:‏ יקובוס פבר סטפולנסיס)‏,‏ לימים כתב לידיד קרוב:‏ ”אלוהים מניע את פשוטי העם באזורים שונים לחבוק את דברו בלהט כה רב שלא יעלה על דעתך”.‏

בימים ההם התנגדו הכנסייה הקתולית והתיאולוגים בפריז לכך שייעשה שימוש בתרגומי מקרא בשפות השגורות.‏ אם כן,‏ מדוע החליט לפוור לתרגם את המקרא לצרפתית?‏ כיצד עלה בידו לעזור לפשוטי העם להבין את דבר־אלוהים?‏

לפני שהתחיל לפוור לתרגם את המקרא,‏ הוא התמסר לחקר יצירות קלאסיות בתחום הפילוסופיה והתיאולוגיה כדי למצוא את משמעותן המקורית.‏ הוא שם לב שבמקרים רבים הטקסטים הקדומים סולפו לאורך מאות שנים בשל תרגומים מטעים או שגויים.‏ בחיפושו אחר משמעותם המדויקת של כתבים עתיקים הוא החל לחקור לעומק את הוולגטה הלטינית,‏ התרגום הרשמי של הכנסייה הקתולית.‏

מחקריו השקדניים בכתבי־הקודש הובילו אותו למסקנה ש”אך ורק למידת האמת האלוהית מבטיחה.‏.‏.‏ אושר עילאי”.‏ לכן הוא חדל ללמוד פילוסופיה והקדיש את כל מרצו לתרגום המקרא.‏

בשנת 1509 פרסם לפוור מחקר השוואתי בין חמש גרסאות של ספר תהלים בלטינית,‏ * לרבות נוסח מתוקן משלו לטקסט בוולגטה.‏ בשונה מהתיאולוגים בימיו הוא חתר למצוא את ”המשמעות המקורית” של פסוקי המקרא.‏ השיטה שבה ביאר את כתבי־הקודש השפיעה עמוקות על חוקרי מקרא אחרים ועל רפורמאטורים (‏ראה התיבה ”‏ השפעתו של לפוור על מרטין לותר‏”)‏.‏

לפוור,‏ שנולד לדת הקתולית,‏ היה משוכנע שהדרך היחידה להתחדשות הכנסייה היא להורות כראוי את כתבי־הקודש לאנשים מן השורה.‏ אך כיצד יוכלו פשוטי העם להבין את כתבי־הקודש בתקופה שהם היו זמינים בעיקר בלטינית?‏

בשל אהבתו העמוקה של לפוור לדבר־אלוהים הוא היה נחוש להפוך אותו לזמין לכמה שיותר אנשים.‏ כדי להשיג מטרה זו,‏ הוא פרסם ביוני 1523 תרגום לצרפתית של ספרי הבשורה בשני כרכים בגודל כיס.‏ עלות מהדורת הכיס הייתה מחצית מעלות המהדורה הרגילה,‏ מה שהקל על דלי האמצעים לרכוש ספר מקרא.‏

מייד עם צאתו לאור התקבל התרגום בהתלהבות  רבה בקרב ההמונים.‏ גברים ונשים כאחד כה השתוקקו לקרוא את דברי ישוע בשפת אמם ש־200,‏1 העותקים הראשונים אזלו תוך חודשים בודדים.‏

במבוא לספרי הבשורה הסביר לפוור שהוא תרגם אותם לצרפתית על מנת שחברי הכנסייה הפשוטים ”יתוודעו לאמת שבספרי הבשורה בדיוק כמו האנשים המסוגלים לקרוא אותם בלטינית”.‏ אולם מדוע הוא היה כה להוט לעזור לפשוטי העם להבין את המסר המקורי של המקרא?‏

לפוור ידע היטב שהתורות והפילוסופיות פרי הגות האדם השחיתו את הכנסייה הקתולית (‏מרקוס ז׳:‏7;‏ קולוסים ב׳:‏8‏)‏.‏ הוא גם היה משוכנע שהגיעה העת שספרי הבשורה ”יוכרזו על טהרתם ברחבי העולם כולו,‏ על מנת שאנשים לא יולכו עוד שולל על־ידי דוקטרינות אנוש זרות”.‏

לפוור גם חשף את טיעוניהם הלקויים של מי שהתנגדו לתרגום המקרא לצרפתית.‏ הוא גינה את צביעותם באמרו:‏ ”כיצד הם יכולים ללמד [אנשים] לקיים את מצוותיו של ישוע המשיח,‏ אם הם מסרבים בכל תוקף שהאנשים הפשוטים יראו ויקראו בשפתם את ספרי הבשורה שמאת אלוהים?‏” (‏רומים י׳:‏14‏)‏.‏

 אין זה מפתיע שעד מהרה התיאולוגים מהסורבון,‏ אוניברסיטת פריז,‏ ניסו להשתיק את קולו של לפוור.‏ באוגוסט 1523 הם יצאו חוצץ נגד תרגומים ופרשנויות של המקרא בצרפתית מפני שהם ראו אותם כ”מזיקים לכנסייה”.‏ אילולא התערבותו של פרנסואה הראשון מלך צרפת היה לפוור מורשע ככופר.‏

לפוור לא אפשר למחלוקות הסוערות שהתעוררו סביב חיבוריו להסיח את דעתו ממלאכת תרגום המקרא.‏ בשנת 1524,‏ לאחר שהשלים את תרגום כתבי־הקודש היווניים (‏הברית החדשה)‏,‏ הוא הוציא לאור מהדורה צרפתית של ספר תהלים כדי שציבור המאמינים יוכל להתפלל ”באדיקות רבה יותר וברגש עז יותר”.‏

התיאולוגים מהסורבון נרתמו מייד לחקר חיבוריו של לפוור בעין בוחנת.‏ עד מהרה הם הורו לשרוף לעיני כול את תרגומו לכתבי־הקודש היווניים וגינו כמה מחיבוריו האחרים בטענה שהם ”תומכים בכפירה של לותר”.‏ כאשר זימנו אותו התיאולוגים ללמד זכות על השקפותיו,‏ בחר לפוור לשמור על שתיקה ונמלט לשטרסבורג.‏ שם הוא המשיך לתרגם את המקרא בחשאי.‏ אף שהיו שראו בשתיקתו ראיה להיעדר עוז רוח,‏ הוא האמין שהייתה זו הדרך הטובה ביותר להשיב למי שאין להם שמץ של הערכה ל’‏פנינים’‏ היקרות של האמת המקראית (‏מתי ז׳:‏6‏)‏.‏

כשנה לאחר שנמלט לפוור לשטרסבורג,‏ מינה אותו המלך פרנסואה הראשון לחונך של בנו שארל בן הארבע.‏ תודות לתפקיד זה היה לו שפע זמן לסיים את תרגום המקרא.‏ בשנת 1530 הודפס תרגומו של המקרא כולו מחוץ לגבולות צרפת,‏ בעיר אַנְטוורְפֶּן,‏ בלגיה,‏ באישורו של הקיסר קרל החמישי.‏ *

לאורך כל חייו קיווה לפוור שהכנסייה תנטוש את המסורות שהגו בני האדם ותשוב לאמת הטהורה של כתבי־הקודש.‏ הוא האמין בכל לבו שזוהי ”זכותו,‏ ולמעשה חובתו,‏ של כל משיחי לקרוא וללמוד באופן אישי את המקרא”.‏ משום כך הוא עמל כה רבות כדי להפוך את המקרא לספר הזמין לכול.‏ אף שלא התגשמה משאלת לבו לחזות בתיקון הכנסייה,‏ לפוור הותיר אחריו מורשת שאין עליה עוררין — הוא סייע לפשוטי העם להכיר את דבר־אלוהים.‏