האינדיאנים בברזיל — האם הם בסכנת הכחדה?‏

מאת כתב עורו!‏ בברזיל

הפארק הלאומי שינְגוּ השוכן במדינת מָטוֹ גְרוֹסוֹ שבברזיל משתרע על־פני כ־000,‏27 קילומטר רבוע — שטח השווה בגודלו כמעט לזה של בלגיה.‏ הפארק,‏ שבתחומו מתגוררים כ־600,‏3 אינדיאנים בני 14 קבוצות אתניות,‏ הוא כאי שופע צמחייה בלב מה שנראה בתמונות לוויין כ”‏שולחן ביליארד ענק”‏.‏ היערות שמסביב נשרפו בצורה מבוקרת כדי לאפשר לחוטבי העצים גישה לעצים בעלי ערך מסחרי או הוסבו לשדות מרעה לעדרי צאן ענקיים.‏

בשנות ה־60 החלה ממשלת ברזיל בהקמת שמורות לאינדיאנים.‏ השמורות הממוקמות בעיקר באזור האמזונס מקיפות נכון לעכשיו כ־12 אחוז משטחה של ברזיל.‏ הקמת השמורות תרמה לשינוי מפתיע:‏ לראשונה זה 500 שנה נרשם גידול באוכלוסיית האינדיאנים בברזיל.‏ מספרם המשוער עומד כעת על כשלוש מאות אלף איש.‏ אולם,‏ נתונים אלה מייצגים רק פלח קטן מאוד מאוכלוסיית האינדיאנים,‏ שעל־פי הערכות מנתה בשנת 1500 בין שניים לשישה מיליון איש.‏

ב־500 השנה האחרונות,‏ כפי שמתאר אחד החוקרים,‏ ”‏התרחשה טרגדיה דמוגרפית מחרידה ורחבת היקף”‏.‏ מה הביא לירידה כה דרסטית באוכלוסיית האינדיאנים?‏ האם הגידול שחל בשנים האחרונות מלמד שסכנת ההכחדה אינה מרחפת עוד מעל לראשם של האינדיאנים בברזיל?‏

ראשית הקולוניזציה

בשנת 1500 השתלטה פורטוגל על ברזיל,‏ ובמהלך 30 שנה היו עיקר מעייניה של המעצמה הקולוניאלית נתונים לעץ הברזיל — עץ קשה שממנו מפיקים צבע אדום ושעל שמו קרויה ברזיל.‏ העץ נחשב ליקר ערך באירופה,‏ והאירופאים רכשו אותו בתמורה לפריטים פעוטי ערך.‏

ואולם,‏ עד מהרה התברר שבאקלים הברזילאי ניתן לגדל בהצלחה קני סוכר.‏ אבל היה לכך חיסרון אחד.‏ עיבוד הסוכר היה כרוך בעבודה רבה,‏ ולכן הדרישה לעבדים הלכה וגברה.‏ המתיישבים לא היו צריכים לחפש רחוק.‏ לרשותם עמד כוח עבודה מקומי עצום.‏

כיצד התפתחה העבדות?‏

האינדיאנים עסקו במה שקרוי חקלאות מחיה.‏ הגברים שהיו בעיקר ציידים ודייגים,‏ לקחו על עצמם את העבודה הקשה של כריתת היערות,‏ ואילו הנשים עסקו בשתילה,‏ בקציר ובבישול.‏ בחוגי ההשכלה באירופה נוצר הרושם שהאינדיאנים אדישים לכסף,‏ והיעדר חמדנותם זיכה אותם בשבחים.‏ מצד שני,‏ מתיישבים רבים ראו באינדיאנים סתם טיפוסים עצלנים.‏

אינדיאנים חברותיים הוזמנו להתגורר בשכנות ליישובים פורטוגליים,‏ כדי לספק כוח עבודה והגנה למתיישבים.‏ הישועים ובני מסדרים דתיים אחרים תרמו לכך במידה רבה.‏ הם לא העלו על דעתם עד כמה קשרים אלו יזיקו לאינדיאנים.‏  אומנם החוק הגן על אדמותיהם ועל חירותם,‏ אך בפועל אולצו האינדיאנים לשמש כעבדים למתיישבים,‏ ורק לעתים נדירות קיבלו שכר או הורשו לעבד את אדמתם.‏

נסיונות מצד הכתר הפורטוגלי לאסור את העבדות נחלו הצלחה חלקית.‏ המתיישבים הצליחו בדרך כלל לעקוף את החוקים לאיסור העבדות.‏ באופן כללי,‏ היה זה מקובל מבחינה מוסרית לשעבד או למכור אינדיאנים שנחשבו לאויבים ונשבו ב”‏מלחמות צודקות”‏.‏ ניתן היה גם לקנות או ”‏לפדות”‏ אינדיאנים שהוחזקו בידי שבטים אחרים ולהחזיק אותם כעבדים.‏

בסיכומו של דבר,‏ הייתה זו תעשיית הסוכר שהפכה את המושבות לעסק כדאי,‏ תעשייה שבזמנו הייתה תלויה בעבדים.‏ לכן הכתר הפורטוגלי נאלץ לעתים קרובות לפעול בניגוד לצו מצפונו כדי להגדיל את הונו.‏

מאבקי כוח קולוניאליים — פורטוגל נגד צרפת והולנד

האינדיאנים היו הקורבנות העיקריים במאבקי הכוח בין המעצמות הקולוניאליות.‏ הצרפתים וההולנדים ניסו להפקיע את ברזיל מחזקת פורטוגל והתחרו עם הפורטוגלים על תמיכת האינדיאנים.‏ האינדיאנים לא הבינו שכוונתן האמיתית של המעצמות הזרות הייתה להשתלט על אדמותיהם.‏ הם למעשה ראו במאבקים אלה הזדמנות להיפרע מאויביהם — שבטים אינדיאניים אחרים — ולכן הצטרפו מרצונם להתנגשויות בין המעצמות הזרות.‏

למשל,‏ ב־10 בנובמבר 1555 הגיע ניקולאס דה וילגניון,‏ אציל צרפתי,‏ למפרץ גוּאַנַבַּרה (‏כיום ריו דה ז’‏נֵירו)‏ ובנה מצודה.‏ הוא כרת ברית עם האינדיאנים המקומיים בני שבט הטַמויו.‏ הפורטוגלים הביאו ממדינת בַּאִיָה אינדיאנים משבט הטופינאמבה,‏ ובמרס 1560 הסתערו בסופו של דבר על המצודה שלמראית עין לא ניתן היה לכובשה.‏ הצרפתים נסו מהמקום,‏ אבל המשיכו לסחור עם הטמויו ולהסית אותם נגד הפורטוגלים.‏ לאחר מספר קרבות הובסו הטמויו,‏ ונמסר שבקרב אחד בלבד נהרגו 000,‏10 איש,‏ ו־000,‏20 נמכרו לעבדות.‏

מחלות מזוויעות מאירופה

הילידים הראשונים שבאו במגע עם הפורטוגלים נראו בריאים להפליא.‏ חוקרי ארצות מתקופות מוקדמות יותר סברו שרבים מהאינדיאנים הקשישים היו בני מאה שנה ויותר.‏ אך האינדיאנים לא היו מחוסנים מפני מחלות אירופאיות ואפריקאיות,‏ וקרוב לוודאי שגורם זה,‏ יותר מכל דבר אחר,‏ הביא אותם אל סף כיליון.‏

הרשומות הפורטוגליות מלאות בדיווחים מחרידים על מגיפות שהביאו לירידה חדה באוכלוסיית האינדיאנים.‏ בשנת 1561 פרצה מגיפת אבעבועות שחורות בפורטוגל והתפשטה אל מעבר לאוקיינוס האטלנטי.‏ ההשלכות היו הרסניות.‏ הישועי לאונרדו דו ויילה כתב מכתב ב־12 במאי 1563,‏ ובו תיאר את זוועות המגיפה בברזיל:‏ ”‏היו אלה אבעבועות מסוג כל כך דוחה ומבאיש שאיש לא יכול היה לסבול את הצחנה הגדולה שעלתה מ[‏הקורבנות]‏.‏ מסיבה זו מתו רבים ללא טיפול ונאכלו בידי התולעים שגדלו בפצעי האבעבועות והתרבו בתוך גופם בכמות כה רבה ובממדים כה עצומים שעוררו חלחלה והלם בכל רואיהם”‏.‏

זיווגים בין־גזעיים לחרדת הישועים

זיווגים בין־גזעיים תרמו גם הם למחיקתם של שבטים רבים.‏ ”‏לא הפורטוגלים ולא הילידים הברזילאים לא הביעו התנגדות לזיווגים הבין־גזעיים”‏,‏ מציין הספר זהב אדום — כיבוש האינדיאנים הברזילאים ‏(‏Red Gold—The Conquest of the Brazilian Indians)‏.  האינדיאנים ראו בכך מנהג הכנסת אורחים להציע נשים,‏ לרוב את בנותיהם,‏ לזרים.‏ הישועים הראשונים שהגיעו לברזיל ב־1549 הזדעזעו ממראה עיניהם.‏ ”‏הם [‏הכמרים]‏ אומרים בגלוי לאנשים שמותר להם לחיות בחטא עם הנשים האינדיאניות”‏,‏ התלונן הישועי מנואל דה נוברגה,‏ והוסיף:‏ ”‏המתיישבים משתמשים בכל נשיהם האינדיאניות [‏שפחותיהם]‏ כפילגשים”‏.‏ למלך פורטוגל נמסר שלאחד המתיישבים הפורטוגלים ’‏היו כל כך הרבה ילדים,‏ נכדים,‏ נינים וצאצאים עד כי [‏הדובר]‏ לא העז לומר להוד מלכותו את מספרם’‏.‏

נכון לאמצע המאה ה־17,‏ האינדיאנים שאכלסו בעבר בצפיפות את מישורי החוף של ברזיל כבר נהרגו,‏ שועבדו או נטמעו בזיווגים בין־גזעיים.‏ כעבור זמן קצר אירע דבר דומה לשבטים שהתגוררו באזור האמזונס.‏

הגעתם של הפורטוגלים לאזור האמזונס לוותה ב”‏עונת ציד”‏ כמעט חסרת מעצורים כנגד תושבי האמזונס בחלקו התחתון של הנהר.‏ לדברי מנואל טיישרה,‏ נציג הבישוף של מדינת מַרַניַאוּ,‏ בתוך מספר עשורים בלבד חיסלו הפורטוגלים קרוב לשני מיליון אינדיאנים במדינות מַרַניַאוּ ופַּרָה!‏ קרוב לוודאי שנתונים אלה מוגזמים,‏ אבל ההשמדה והסבל בהחלט קרו.‏ תושבי החלק העליון של האמזונס נפגעו גם הם בצורה דומה.‏ עד אמצע המאה ה־18 איבד אזור האמזונס,‏ למעט מקומות בודדים,‏ כמעט את כל אוכלוסיית הילידים האינדיאנים.‏

פיתוחם של חלקים נידחים רבים באזור האמזונס בשלהי המאה ה־19 ובמהלך המאה ה־20,‏ הביא בהדרגה לחידוש הקשר בין האדם הלבן לבין שבטים אינדיאניים מבודדים ששרדו.‏ תגליתו של צ׳ארלס גוּדְיִיר ב־1844 בנוגע לתהליכי הגיפור של הגומי,‏ והמצאת צמיגי הגומי שבאה בעקבות זאת,‏ הביאו ל”‏בהלה לגומי”‏.‏ סוחרים נהרו בהמוניהם לאזור האמזונס שהיה הספק היחיד של גומי גולמי.‏ תקופה זו ידועה בניצול האלים של הילידים שהביא להידלדלות ניכרת נוספת במספרם.‏

האינדיאנים במאה ה־20

בשנת 1970 החליטה ממשלת ברזיל על תוכנית מיזוג שכללה בניית כבישים ראשיים שיחברו בין אזורים מרוחקים באמזונס.‏ רבים מאותם כבישים חצו את אדמות האינדיאנים וחשפו אותם לא רק להתקפות מצד מחפשי מחצבים,‏ אלא גם למתקפה של מחלות קטלניות.‏

ראה למשל את שאירע לשבט הפאנארס.‏ שבט זה חוסל ברובו בגין המלחמות או השעבוד במהלך המאות ה־18 וה־19.‏ שארית פליטה נמלטה לכיוון צפון־מערב,‏ עמוק לתוך יערות מדינת מָטוֹ גְרוֹסוֹ.‏ אחר כך נסלל כביש קויאבה־סַנְטַרֶם שחצה את אדמתם.‏

המגע עם האדם הלבן היה הרה אסון לרבים.‏ בשנת 1975 נותרו רק 80 איש מבני שבט זה שהיה בעבר שבט ענקי.‏ בני הפאנארס הועברו לפארק הלאומי שינגו וניסו ללא הצלחה למצוא אזור בתוך הפארק שיהיה דומה לסביבת היער הטבעית שלהם.‏ בסופו של דבר החליטו הפאנארס לשוב לאדמתם.‏ ב־1 בנובמבר 1966 הכריז שר המשפטים של ברזיל על שטח שגודלו כ־000,‏950,‏4 דונם כעל ”‏נחלת קבע של הילידים”‏.‏ נראה שבני הפאנארס ניצלו מהכחדה.‏

האם צפוי להם עתיד טוב יותר?‏

האם השמורות יכולות להציל את השבטים האינדיאניים מהכחדה?‏ נכון לעכשיו נראה כי לא נשקפת כל סכנת הכחדה לאינדיאנים בברזיל.‏ אולם אדמותיהם עשירות באוצרות טבע.‏ על־פי הערכות,‏ מינרלים ששוויים כטריליון דולר — הכוללים זהב,‏ פלטינה,‏ יהלומים,‏ ברזל ועופרת — חבויים ברבדים התת־קרקעיים של אמזוניה,‏ שטח המשתרע על פני תשע מדינות בצפון ובמרכז מערב ברזיל.‏ קרוב ל־98 אחוזים מאדמות האינדיאנים נמצאות בתחום זה.‏ חיפוש מחצבים  לא־חוקי בכמה מאדמות האינדיאנים הפך כבר לעובדה מוגמרת.‏

ההיסטוריה מראה שהאינדיאנים יצאו שוב ושוב נפסדים במגעיהם עם האדם הלבן.‏ הם החליפו זהב בתמורה למראות ועצי ברזיל בתמורה לפריטים פעוטי ערך,‏ ונאלצו לנוס לאזורים מבודדים ביערות כדי לא להימכר לעבדות.‏ האם ההיסטוריה תחזור על עצמה?‏

אינדיאנים רבים למדו להשתמש באמצעים הטכנולוגיים של ימינו — מטוסים,‏ סירות ממונעות וטלפונים סלולריים.‏ אולם ימים יגידו אם הם יעמדו באתגרים הנוספים שמציבה המאה ה־21.‏

‏[‏מפה בעמוד 15]‏

‏(‏לתרשים מעומד,‏ ראה המהדורה המודפסת)‏

■ הפארק הלאומי שינגו

□ שמורות אינדיאנים

ברזיל

ברזיליה

ריו דה ז’‏נֵירו

גיינה הצרפתית

סורינם

גַיאֶנה

ונצואלה

קולומביה

אקוודור

פרו

בוליביה

פרגוואי

אורוגואי

‏[‏תמונה בעמוד 15]‏

סוחרים ניצלו את אוכלוסיית האינדיאנים לצורכי עבדות במטעי הגומי שלהם

‏[‏שלמי תודה]‏

‏.Jacques Jangoux/Peter Arnold, Inc ©

‏[‏שלמי תודה בתמונה בעמוד 12]‏

ציור ועיצוב:‏ מתוך הספר ברזיל והברזילאים 1857 ,(‏Brazil and the Brazilians)‏