סיפור חיים

זכרנו את בוראנו מימי נעורינו

סיפורו של:‏ דיוויד ז.‏ היבשמן

‏”‏אם אני עומדת למות,‏ אני מקווה מעומק לבי שהייתי נאמנה ליהוה.‏ אני מתחננת לפניו שידאג לדיוויד שלי.‏ תודה,‏ יהוה,‏ על דיוויד ועל נישואינו.‏ כה נפלאים היו,‏ כה מאושרים!‏”‏

תארו לעצמכם את סערת הרגשות שהתחוללה בקרבי כשמצאתי את השורות האחרונות האלו ביומנה של אשתי אחרי שהבאתי אותה למנוחות במרס 1992.‏ חמישה חודשים קודם לכן חגגנו עם הלן את יום השנה ה־60 לשירותה בשירות מלא.‏

אני זוכר היטב את היום ההוא ב־1931 כשישבתי לצד הלן בכינוס בקוֹלַמבּוּס,‏ שבאוהיו,‏ ארה״ב.‏ הלן היתה אז בקושי בת 14,‏ אבל נראה היה שהיא מעריכה את משמעות המעמד יותר ממני.‏ התלהבותה בשירות באה לידי ביטוי זמן קצר אחרי כן כשהצטרפה יחד עם אמהּ האלמנה לשורות החלוצים,‏ כינוי של עדי־יהוה למבשרים בשירות מלא.‏ הן ויתרו על ביתן הנוח ויצאו לבשר באזורים הכפריים שבדרום ארצות־הברית.‏

מורשתי הרוחנית

ב־1910 עברו הוריי עם שני ילדיהם הקטנים ממזרח פנסילבניה לגרוב סיטי שבמערב המדינה.‏ שם קנו בית צנוע ונעשו חברים פעילים בכנסייה הרפורמית.‏ כעבור זמן קצר ביקר בביתם ויליאם אוונס,‏ שהיה אחד מתלמידי המקרא (‏כך נקראו אז עדי־יהוה)‏.‏ אבי,‏ שהיה אז באמצע שנות ה־20 לחייו,‏ ואמי,‏ שהיתה צעירה ממנו בחמש שנים,‏ הקשיבו לוולשי הנחמד והזמינו אותו לארוחה.‏  עד מהרה אימצו ללבם את האמת שלמדו מן המקרא.‏

כדי להיות קרובים יותר לקהילה,‏ החליט אבי שנעבור לעיירה שרון הנמצאת במרחק של כ־40 קילומטר מגרוב סיטי.‏ מקץ כמה חודשים,‏ ב־1911 או ב־1912,‏ נטבלו הוריי.‏ צ׳ארלס טייז ראסל,‏ הנשיא הראשון של חברת המצפה,‏ נשא את נאום הטבילה.‏ נולדתי ב־4 בדצמבר 1916,‏ כשלהוריי היו כבר ארבעה ילדים.‏ כשנולדתי הכריזו:‏ ”‏הנה עוד אח אהוב”‏.‏ זו הסיבה שנתנו לי את השם דיוויד,‏ שמשמעו בצורתו העברית ”‏אהוב”‏.‏

בגיל ארבעה שבועות,‏ לקחו אותי לכינוס הראשון שלי.‏ בימים ההם נהגו אבי ואחיי הגדולים לצעוד כמה קילומטרים כדי להגיע לאסיפות הקהילה,‏ ואילו אמי ואחותי נסעו בחשמלית.‏ האסיפות נערכו בבקרים ובשעות אחר הצהריים.‏ השיחות בבית נסובו בדרך כלל על מאמרים מחוברת המצפה או מחוברת תור הזהב,‏ המכונה כיום עורו!‏‏.‏

הפקת תועלת מדוגמאות טובות

נואמים נודדים רבים ביקרו בקהילתנו ונשארו עימנו יום או יומיים.‏ נואם אחד שזכור לי היטב היה וולטר.‏ ג׳.‏ תורן שזכר את בוראיו ’‏בימי בחורותיו’‏ (‏קהלת י״ב:‏1‏)‏.‏ כשהייתי נער התלוותי לאבי כדי להקרין את ה”‏פוטו־דרמה של הבריאה”‏,‏ תוכנית מוקלטת בת ארבעה חלקים המציגה את תולדות האנושות.‏

לאח אוונס ולאשתו מרים לא היו ילדים,‏ אבל הם היו כהורים רוחניים למשפחתי.‏ ויליאם תמיד פנה אל אבי בכינוי ”‏בן”‏,‏ והוא ומרים החדירו בנו את רוח החלוציות.‏ בתחילת המאה ה־20,‏ נסע אח אוונס פעמים מספר לווילס כדי לבשר באיזור שמסביב לסוונסי.‏ שם הוא נודע בכינוי ”‏המטיף מאמריקה”‏.‏

ב־1928 פרש אח אוונס מעבודתו והחל לבשר בגבעות של וירג׳יניה המערבית.‏ התלוו אליו שני אחיי הגדולים,‏ קלרנס בן ה־21 וקרל בן ה־19.‏ אני ושלושת אחיי שירתנו שנים רבות בשירות מלא.‏ למעשה,‏ כולנו היינו בצעירותנו משגיחים נודדים של עדי־יהוה.‏ לא מזמן כתבה לי אחותה הצעירה של אמי,‏ מארי שמה,‏ שהיום היא בשנות ה־90 המאוחרות לחייה:‏ ”‏עד כמה כולנו אסירי תודה שאח אוונס היה נלהב בשירות וביקר בגרוב סיטי!‏”‏ גם דודה מארי זכרה את בוראה מימי נעוריה.‏

נוכחות בכינוסים

אל הכינוס ההיסטורי שבסידר־פוינט,‏ אוהיו,‏ ב־1922 יכלו רק אבי וקלרנס לנסוע.‏ ב־1924 כבר היתה לנו מכונית,‏ ונסענו כל המשפחה לכינוס שבקוֹלַמבּוּס,‏ אוהיו.‏ הורינו ציפו מאיתנו שבשמונת ימי הכינוס נשלם מחסכונותינו עבור הארוחות.‏ הם החזיקו בדעה שכל אחד מבני המשפחה חייב ללמוד לדאוג לעצמו.‏ לכן גידלנו תרנגולות וארנבות והיו לנו כוורות,‏ ואנחנו הבנים עבדנו גם בחלוקת עיתונים.‏

בכינוס שנערך בטורונטו שבקנדה ב־1927 ביקשו ממני הוריי להישאר בבית ולשמור  על פול,‏ אחי התינוק בן השישה חודשים,‏ יחד עם דודתי הנשואה.‏ יתר בני המשפחה נסעו לכינוס.‏ קיבלתי בתמורה עשרה דולר,‏ וקניתי בהם חליפה חדשה.‏ תמיד לימדו אותנו להתלבש יפה לאסיפות ולשמור על הבגדים.‏

לפני הכינוס הבלתי נשכח ב־1931 בקוֹלַמבּוּס,‏ אוהיו,‏ התחתנו קלרנס וקרל ושירתו כחלוצים עם נשיהם.‏ הם גרו בקרוונים שבנו במו ידיהם.‏ קרל נשא לאשה את קליר יוסטון מווילינג,‏ שבווירג׳יניה המערבית.‏ זו הסיבה שישבתי ליד הלן,‏ אחותה הקטנה של קליר,‏ בכינוס שבקוֹלַמבּוּס.‏

השירות המלא

סיימתי את לימודיי בתיכון ב־1932,‏ בגיל 15.‏ בשנה שלאחר מכן נתתי רכב משומש לאחי קלרנס ששירת כחלוץ בקרוליינה הדרומית.‏ הגשתי בקשה להיות חלוץ והתחלתי לבשר יחד עם קלרנס ואשתו.‏ הלן היתה אז חלוצה בהופקינסוויל,‏ קנטקי,‏ וכתבתי לה בפעם הראשונה.‏ בתשובתה שאלה:‏ ”‏אתה חלוץ?‏”‏

שלחתי לה מכתב — הלן שמרה אותו קרוב ל־60 שנה עד יום מותה — ובו אמרתי:‏ ”‏אני חלוץ,‏ ואני מקווה שתמיד אהיה חלוץ”‏.‏ סיפרתי לה איך מסרתי את הספרון המלכות,‏ תקוות העולם (‏אנג׳)‏ לכמרים ולאנשי משפט.‏

ב־1933 בנה לי אבי אוהל על גלגלים — קרון נגרר שאורכו 4.‏2 מטר,‏ ורוחבו 2 מטר.‏ קירותיו היו עשויים ברזנט המתוח סביב מוטות אנכיים דקים עם שני חלונות אחד מלפנים ואחד מאחור.‏ זה היה ביתי הדל במשך ארבע שנים.‏

במרס 1934 נסענו קלרנס וקרל,‏ רעיותיהם,‏ הלן ואמהּ,‏ גיסתו של קלרנס ואני — שמונה איש — לכינוס שהתקיים בלוס אנג׳לס,‏ קליפורניה.‏ חלקם ישנו בקרון שלי.‏ אני ישנתי ברכב,‏ והיתר שכרו חדרים.‏ בשל בעיות מכאניות ברכב,‏ הגענו ללוס אנג׳לס ביום השני של הכינוס שארך שישה ימים.‏ שם,‏ ב־26 במרס,‏ יכולנו סוף סוף הלן ואני להיטבל כסמל להקדשת חיינו ליהוה.‏

ג׳וזף פ.‏ רתרפורד,‏ נשיא חברת המצפה דאז,‏ נפגש בכינוס אישית עם כל החלוצים.‏ הוא עודד אותנו ואמר לנו שאנו לוחמים אמיצים למען האמת המקראית.‏ בכינוס ההוא הוחלט להעניק לחלוצים עזרה כספית כדי שיוכלו להמשיך בשירותם.‏

לימוד לכל החיים

כשחזרנו מן הכינוס שבלוס אנג׳לס,‏ בישרנו כולנו את בשורת המלכות בקרוליינה הדרומית,‏ בווירג׳יניה,‏ בווירג׳יניה המערבית ובקנטקי.‏ שנים אחר כך כתבה הלן על הימים ההם:‏ ”‏לא היתה קהילה שאפשר היה להישען עליה,‏ ולא היו חברים שיכלו לעזור.‏ היינו זרים בארץ זרה.‏ היום אני יודעת שלמדתי רבות והתעשרתי”‏.‏

היא שאלה:‏ ”‏מה עושה נערה צעירה הרחק מידידיה ושורשיה?‏ זה לא היה כל כך נורא.‏ אינני זוכרת שהשתעממתי.‏ קראתי הרבה.‏ הקפדנו לקרוא וללמוד את הספרות המקראית.‏ הייתי קרובה לאמי,‏ למדתי לנהל את הכסף  שהיה לנו,‏ לערוך קניות,‏ להחליף גלגל,‏ לבשל,‏ לתפור ולבשר.‏ אין לי הרהורי חרטה,‏ ואילו יכולתי הייתי עושה זאת שוב מההתחלה”‏.‏

הלן ואמהּ הסתפקו באותן שנים בקרוון קטן,‏ אף־על־פי שהיה בבעלות האֵם בית יפה.‏ אחרי הכינוס שבקוֹלַמבּוּס,‏ אוהיו,‏ ב־1937,‏ הידרדר מצב בריאותה של אמהּ של הלן,‏ והיא אושפזה בבית־חולים.‏ בנובמבר 1937 נפטרה בפיליפי שבווירג׳יניה המערבית,‏ שם שירתה כחלוצה.‏

נישואין ושירות רב שנים

ב־10 ביוני 1938 התחתנתי עם הלן בטקס פשוט בבית שבו נולדה באלם גרוב,‏ סמוך לווילינג שבווירג׳יניה המערבית.‏ האח היקר אוונס,‏ שעזר למשפחתי להכיר את האמת כמה שנים לפני שנולדתי,‏ נשא את נאום החתונה.‏ אחרי החתונה תכננו לחזור לשירות החלוצי במזרח קנטקי,‏ אך להפתעתנו הרבה הוזמנתי לשרת כמשגיח נפה.‏ במסגרת תפקידי ביקרנו קבוצות של עדי־יהוה במערב קנטקי ובאזורים שונים של טנסי ועזרנו להם בשירות.‏ היו אז כ־75 מבשרי מלכות בכל המקומות שביקרנו.‏

בימים ההם גאו בציבור רגשי הלאומנות,‏ ועמדתי להישלח לכלא עקב עמדתי הניטרלית (‏ישעיהו ב׳:‏4‏)‏.‏ אך בשל העובדה שעסקתי זמן רב בפעילות ההטפה,‏ התירה לי ועדת הגיוס להמשיך בשירות המלא.‏

כשהתחלנו לעבור מקבוצה לקבוצה כמעט כולם התרשמו מגילנו הצעיר.‏ בהופקינסוויל,‏ קנטקי,‏ ניגשה אחות משיחית אל הלן,‏ חיבקה אותה ושאלה:‏ ”‏את זוכרת אותי?‏”‏ הלן בישרה לה ב־1933 בחנות שניהל בעלה.‏ היא היתה מורה בכנסייה בבית־הספר של יום ראשון,‏ אבל אחרי שקראה את הספר שנתנה לה הלן,‏ התייצבה בפני הכיתה וביקשה את סליחתם על שלימדה אותם תורות לא־מקראיות.‏ היא התפטרה מן הכנסייה והחלה לבשר על הכתוב במקרא באיזור מגוריה.‏ שירתתי במערב קנטקי שלוש שנים כמשגיח נפה יחד עם הלן,‏ והאחות ההיא עם בעלה נהגו לארח אותנו ולתת לנו להרגיש כמו בבית.‏

בעת ההיא ערכנו כינוסים מקומיים קטנים ובאחד מהם נאם א.‏ ה.‏ מקמילן.‏ הוא לן בבית הוריה של הלן כשהיתה ילדה,‏ ולכן רצה ללון אצלנו בביתנו הנייד שאורכו היה 5 מטרים.‏ היתה לנו מיטה נוספת.‏ גם הוא זכר את בוראיו בימי בחורותיו,‏ והקדיש את חייו ליהוה ב־1900 בגיל 23.‏

בנובמבר 1941 התבקשו המשגיחים הנודדים לחדול זמנית מפעילותם,‏ ונתמניתי לשרת כחלוץ בהזארד,‏ קנטקי.‏ שוב שירתנו יחד עם אחי קרל ואשתו קליר.‏ האחיין של הלן,‏ ג׳וזף יוסטון,‏ הצטרף לשורות החלוצים ושירת איתנו.‏ הוא עשה בשירות מלא קרוב ל־50 שנה,‏ עד למותו המפתיע מהתקף לב ב־1992 כשעבד במשרדים הראשיים של עדי־יהוה בברוקלין,‏ ניו־יורק.‏

ב־1943 נשלחנו לרקוויל,‏ קונטיקט.‏ זה היה עולם שונה להלן ולי כי היינו רגילים לבשר בדרום ארצות־הברית.‏ ברקוויל ניהלה הלן יותר מ־20 שיעורי־מקרא בשבוע.‏ לבסוף,‏ שכרנו חדר קטן ששימש כאולם־מלכות,‏ והתפתח גרעין שממנו צמחה קהילה קטנה.‏

כשהיינו ברקוויל הוזמנו לכיתה החמישית של גלעד,‏ בית־ספר למקרא מיסודה של חברת המצפה.‏ בית־הספר שכן בסַאוּת לַנְסִינְג,‏ ניו־יורק.‏ שמחנו כשראינו שאוברי וברתה ביוונס,‏ חברים מימי החלוציות בקנטקי,‏ ילמדו איתנו באותה כיתה.‏

בית־הספר ומשימה חדשה

היינו די צעירים,‏ אבל רוב עמיתינו לספסל הלימודים היו צעירים מאיתנו.‏ גם הם זכרו את בוראיהם מימי נעוריהם.‏ סיימנו ללמוד ביולי  1945,‏ בדיוק לפני תום מלחמת העולם השנייה.‏ בתקופת ההמתנה עד שנשלחנו לארץ היעד,‏ שירתנו בקהילת פלטבוש שבברוקלין,‏ ניו־יורק.‏ לבסוף,‏ ב־21 באוקטובר 1946,‏ יחד עם שישה תלמידים נוספים,‏ כולל הביוונסים,‏ טסנו לביתנו החדש בגואטמאלה סיטי,‏ גואטמאלה.‏ בתקופה ההיא היו פחות מ־40 עדי־יהוה במדינה זו שבמרכז אמריקה.‏

באפריל 1949 עברנו יחד עם עוד כמה שליחים לקֶסַלְטֶנַנְגוֹ,‏ העיר השנייה בגודלה ובחשיבותה במדינה.‏ העיר יושבת בגובה של יותר מ־300,‏2 מטר מעל פני הים,‏ ואוויר ההרים מרענן וצלול.‏ הלן סיכמה את פעילותנו שם במילים:‏ ”‏נפלה בחלקנו הזכות לבשר בעשרות עיירות וכפרים.‏ נהגנו לקום בארבע לפנות בוקר ולנסוע באוטובוס לעיירה מרוחקת.‏ (‏לאוטובוסים היו בדרך כלל יריעות ברזנט מגולגלות במקום חלונות.‏)‏ שם בישרנו שמונה שעות בערך ובערב חזרנו הביתה”‏.‏ היום יש קהילות במקומות רבים שבישרנו,‏ ובקֶסַלְטֶנַנְגוֹ לבדה פזורות שש קהילות.‏

אחרי זמן מה היה צורך בשליחים שישרתו בפוּאֶרטוֹ בַּריוֹס,‏ שלחוף הים הקריבי,‏ העיר השלישית בגודלה בגואטמאלה.‏ הביוונסים,‏ שותפינו האהובים,‏ שאיתם שירתנו חמש שנים בגואטמאלה,‏ היו מבין אלו שעברו לעיר ההיא.‏ הפרידה היתה כואבת ופערה חלל ריק בחיינו.‏ הלן ואני נותרנו לבד בבית השליחים,‏ ועברנו לדירה קטנה.‏ ב־1955 נשלחנו לשרת במזטננגו,‏ עיר טרופית יותר.‏ אחי הצעיר פול ואשתו דולורס,‏ שסיימו ללמוד בגלעד ב־1953,‏ החלו לשרת שם זמן קצר לפני שהגענו.‏

ב־1958 היו כבר יותר מ־700 עדים,‏ 20 קהילות ושלוש נפות בגואטמאלה.‏ שוב נתמניתי למשגיח נודד,‏ וביקרתי יחד עם הלן קבוצות קטנות של עדים וכמה קהילות,‏ כולל הקהילה שבקֶסַלְטֶנַנְגוֹ.‏ באוגוסט 1959 נקראנו לשוב לגואטמאלה סיטי ולגור במשרד הסניף.‏ הוטל עלי לעבוד בסניף,‏ והלן המשיכה כשליחה עוד 16 שנה.‏ אחר כך גם היא החלה לעבוד בסניף.‏

ברכות נוספות

לפני שנים היה נדמה לי שאני הצעיר ביותר מבין משרתי יהוה.‏ היום אני יותר מבוגר מרובם.‏ כך היה בבית־הספר להכשרת חברי סניף בפטרסון,‏ ניו־יורק,‏ ב־1996.‏ כפי שמבוגרים עזרו לי בנעוריי,‏ השתדלתי לעזור בעשרות השנים האחרונות לצעירים רבים החפצים לזכור את בוראם בימי נעוריהם.‏

יהוה ממשיך לברך את משרתיו בגואטמאלה.‏ ב־1999 נרשמו יותר מ־60 קהילות בגואטמאלה סיטי.‏ צפונה,‏ דרומה,‏ מזרחה ומערבה פזורות קהילות רבות ובהן אלפי מבשרים המכריזים את הבשורה על מלכות אלוהים.‏ היו כאן פחות מ־50 מבשרי מלכות כשהגענו לפני כ־53 שנה והיום אנו מונים יותר מ־000,‏19!‏

סיבות רבות להודות ליהוה

לכולנו יש בעיות בחיים,‏ אבל תמיד נוכל ’‏להשליך על יהוה יהבנו’‏ (‏תהלים נ״ה:‏23‏)‏.‏ תמיכתו,‏ פעמים רבות,‏ באה לידי ביטוי דרך אחינו האוהבים.‏ למשל,‏ מספר שנים לפני מותה נתנה לי הלן לוח ממוסגר קטן ועליו מצוטט הפסוק בעברים ו׳:‏10‏:‏ ”‏אלוהים לא יעוות צדק ולא ישכח את פועלכם ואת האהבה שהראיתם  למען שמו בכך ששירתם את הקדושים ועודכם משרתים אותם”‏.‏

בשורות שצירפה כתבה:‏ ”‏יקירי,‏ כה מעט אוכל להעניק לך,‏ אבל כל אהבתי שלך היא.‏.‏.‏ הפסוק הולם אותך,‏ ואנא ממך הנח זאת על שולחנך,‏ לא משום שזה ממני,‏ אלא משום שהוא מדבר עליך ועל שנות שירותך הרבות”‏.‏ עד היום מונח הלוח על שולחן משרדי בסניף בגואטמאלה.‏

שירתתי את יהוה מנעוריי,‏ ועתה בגילי המבוגר,‏ אני מודה ליהוה על בריאותי הטובה המאפשרת לי להמשיך למלא את תפקידיי.‏ כשאני קורא במקרא אני נתקל לעתים בפסוקים שאהובתי הלן היתה ודאי מסמנת.‏ אחד מהם הוא תהלים מ״ח:‏15‏:‏ ”‏זה אלוהים אלוהינו עולם ועד.‏ הוא יְנַהֲגֵנו על־מוּת [‏עד מוות]‏”‏.‏

אני מייחל ליום שבו יקומו המתים לתחייה בעולם החדש,‏ ואנשים מכל העמים יקבלו חזרה בזרועות פתוחות את יקיריהם.‏ איזה עתיד נפלא!‏ אז נזיל דמעות שמחה בידיעה שיהוה הוא אכן אל ”‏המנחם את הנדכאים”‏!‏ (‏קורינתים ב׳.‏ ז׳:‏6‏)‏.‏

‏[‏תמונה בעמוד 25]‏

בכיוון השעון משמאל למעלה:‏ אמא,‏ אבא,‏ דודה אווה ואחיי קרל וקלרנס,‏ 1910

‏[‏תמונות בעמוד 26]‏

הלן ואני ב־1947 וב־1992