דיג בים כינרת
דיג בים כינרת
כיצד התנהלו חייו של דייג בים כינרת במאה הראשונה? התשובה שופכת אור על חלק ניכר מהפרשות המסופרות בספרי הבשורה, כגון אלו שנידונו במאמר הקודם.
הכינרת היא למעשה אגם מים מתוקים שאורכו כ־21 קילומטר ורוחבו כ־12 קילומטר. זה יובלות שאגם זה מספק שפע דגה לדייגים. בשער הדגים בירושלים שכן ככל הנראה שוק דגים (נחמיה ג׳:3). ים כינרת היה אחד ממקורות הדגים שנמכרו בשוק זה.
מתי ט״ו:39). חוקר אחד מציין שאת שמה היווני של העיר ניתן לתרגם כ”עיר של עיבוד דגים”. העיר נודעה במפעלי הדגים הגדולים שלה. הדגים שנתפסו במקום יובשו והומלחו, או נכבשו כדי לייצר רוטב שנשמר בכדי חימר שנקראו אמפורות. תוצרת זו נארזה ונשלחה כפי הנראה לכל רחבי ישראל ואף רחוק יותר.
השליח פטרוס בא מבית צַידא, עיר ששכנה לחופי הכינרת. ייתכן שמשמעות השם היא ”בית הדייג”. עיר נוספת לחופי הכינרת נקראה מגדן או מגדלא, ולשם שלח ישוע את תלמידיו לאחר שהלך על המים (מכאן שציד הדגים, עיבודם ושיווקם היו תעשייה די גדולה בגליל של ימי ישוע. קל להניח שהדבר הצמיח יתרונות כלכליים לרבים באזור. אבל לא כך היה בהכרח. ענף הדיג ”לא היה איזו ’יוזמה חופשית’ כפי שקוראי כתבי־הקודש המשיחיים בימינו אולי מעלים על דעתם”, אומר אחד החוקרים. היה זה חלק מ”עסק שהתנהל בפיקוח המדינה ושהניב רווחים לצמרת החברה”.
הורדוס אנטיפס משל באזור הגליל בתור שר רובע מטעם רומא. מתוקף תפקידו חלש על הדרכים ועל הנמלים, וכן על משאבי טבע כגון מכרות, יערות ואזורי חקלאות ודיג שהיו בשטחו. משאבים אלו היו עבורו מקור הכנסה עיקרי ממיסים. אין בידנו מידע מפורט בנוגע למדיניות גביית המיסים בגליל של המאה הראשונה. אולם נראה כי גישתו הכללית של הורדוס לא הייתה שונה בהרבה מהגישה שרווחה בקרב השליטים ההלניסטיים או מזו שרווחה בקרב הרומאים בפרובינציות המזרחיות האחרות שלהם. מרבית הרווחים שהופקו כתוצאה מהפעילות הכלכלית באזור ומניצול משאבי הטבע, שולשלו כנראה לכיסה של צמרת החברה ולא לכיסם של פשוטי העם שביצעו את רוב העבודה.
עול המיסים
האדמות המשובחות ביותר בימיו של ישוע היו בבעלות בית המלוכה, והן חולקו לנחלות נרחבות שאותן העניק הורדוס כמתנות לאציליו ולאחרים. נתיניו של הורדוס נאלצו לממן מכיסם את העלויות העצומות של סגנון חייו הראוותני, את מפעלי הבנייה השאפתניים שלו, את מערכת ההנהגה המורכבת שלו ואת הקצבאות השונות שהעניק לחברים ולערים. נאמר כי המיסים וההיטלים הכבדים שהוטלו על פשוטי העם היו מעיקים מאוד.
להורדוס היה גם מונופול מלא על ניצול מקורות המים בפנים הארץ. מכאן שענף הדיג התנהל כחלק מקונצרן מלכותי נרחב או תחת פיקוחם של בעלי הנחלות. באזורים שהיו נתונים תחת פיקוח מלכותי ישיר, a
הייתה לסוכני המיסים או לגובי המיסים הראשיים — עשירים שקנו במכירות פומביות את הזכויות לגבות מיסים — סמכות לקשור קשרים חוזיים עם דייגים לחכירת זכויות דיג. מספר פרשנים מעלים את ההשערה שמאחר שבית המכס של מתי היה בכפר נחום — מרכז דיג חשוב לחופי הכינרת — הוא אולי עבד עבור אותם גובי מיסים ראשיים כ”קבלן לזכויות דיג מטעם המלך”.ראיות מהמאה הראשונה והשנייה לפה״ס מצביעות על כך שהמיסים בארץ ישראל שולמו לעיתים קרובות בטובין ולא בכסף. חלק מהדייגים מסרו כ־25 עד 40 אחוז משללם בתמורה לזכויות דיג. מסמכים קדומים מראים שלפחות במקצת האזורים שהיו תחת המנהל הרומי, היה ענף הדיג בשליטה בלעדית של המדינה ותחת פיקוח. בפיסידיה פעלה מעין משטרת דיג שהבטיחה שאיש לא ידוג ללא אישור, ושהדייגים ימכרו את שללם רק לסיטונאים מורשים, אשר פעילותם התנהלה אף היא בפיקוח המדינה וחויבה במיסים.
חוקר אחד אומר שכל אותם אמצעי פיקוח וגביית מיסים הביאו לידי כך ש”המלך או בעל האחוזה הפיקו רווחים גדולים, בעוד שהכנסתם של הדייגים הייתה דלה”. גם במגזרים אחרים הרוויחו העובדים מעט מאוד בשל כובד המיסים. מיסים מעולם לא התקבלו באהדה. אולם היחס העוין שלו זכו גובי המיסים שאנו קוראים עליהם בספרי הבשורה, גבר ללא ספק בשל חוסר הגינותם וחמדנותם של האנשים שהתעשרו על גבם של פשוטי העם (לוקס ג׳:13; י״ט:2, 8).
דייגים בספרי הבשורה
מתוך ספרי הבשורה אנו למדים שלשמעון פטרוס היו שותפים בעסקי הדיג שלו. מי שסייעו לפטרוס למשוך את הרשתות שהתמלאו בדרך נס היו ’חבריו אשר בסירה השנייה’ (לוקס ה׳:3–7). חוקרים מסבירים ש”הדייגים יכלו להתאגד כ’קואופרטיב’... כדי לגשת למכרז על חוזי דיג או על חכירת זכויות דיג”. ייתכן שכך קיבלו בני זבדי, פטרוס, אנדרי ושותפיהם היתר להמשיך בעסקי הדיג שלהם.
בכתבי־הקודש לא מצוין אם הסירות והציוד היו בבעלותם של דייגי הגליל. אך יש הסבורים שכך היה. מסופר שישוע עלה על אחת הסירות שהייתה שייכת לשמעון (לוקס ה׳:3). אך תן דעתך לכתוב במאמר מקצועי בנושא: ”לכל הפחות ייתכן שהסירות היו למעשה בבעלות הסוכנים ושימשו בידי חברי הקואופרטיב”. בכל מקרה, בכתבי־הקודש מסופר שיעקב ויוחנן תיקנו רשתות שהיו בבעלותם. דייגים נאלצו ככל הנראה להתמקח כדי למכור את שללם, ובמידת הצורך לשכור פועלים יומיים.
מכאן שמלאכתם של דייגי הגליל בני המאה הראשונה הייתה יותר מורכבת ממה שנדמה. עסקיהם היו חלק ממערכת סבוכה של קשרי מסחר. אם נזכור זאת נמצא משמעות עמוקה יותר במסופר בספרי הבשורה ובדבריו של ישוע על דיג ודייגים. נוסף על כך, מידע זה עוזר לנו להעריך את אמונתם של פטרוס, אנדרי, יעקב ויוחנן. הדיג היה מקור פרנסתם. ללא כל תלות במצבם הכלכלי בזמן שישוע קרא להם לבוא אחריו, הם עזבו ברצון את משלח ידם, שהיה מבחינתם מקור הכנסה מהימן, והפכו ל”דייגי אדם” (מתי ד׳:19).
[הערת שוליים]
a בסופו של דבר עבר השליח פטרוס מבית צידא לכפר נחום, שם היה מעורב בעסקי הדיג יחד עם אחיו אנדרי ועם בני זַבְדַי. גם ישוע גר תקופה מסוימת בכפר נחום (מתי ד׳:13–16).
[מפה בעמוד 25]
(לתרשים מעומד, ראה המהדורה המודפסת)
אגם החולה
בית צידא
כפר נחום
מגדן
ים כינרת
ירושלים
ים המלח
[שלמי תודה]
Todd Bolen/Bible Places.com
[שלמי תודה בתמונה בעמוד 26]
Todd Bolen/Bible Places.com