האם שאלת את עצמך: ’מה באמת קורה לאחר המוות? האם יקירינו שאינם עוד בין החיים סובלים במקום כלשהו? האם אי פעם נראה אותם שוב? היכן ניתן לקבל תשובות מהימנות?’ תן דעתך למה שכתבי־הקודש מלמדים בנושא. קודם כול נבחן כיצד מסביר המקרא, דבר־אלוהים, מהו מוות. לאחר מכן נראה איזו תקווה יש למתים על־פי המקרא.‏

תשובת המקרא: ‏”החיים יודעים שימותו; והמתים אינם יודעים מאומה, ואין עוד להם שכר, כי נשכח זכרם. כל אשר תמצא ידך לעשות, בכוחך עשה, כי אין מעשה וחשבון ודעת וחוכמה בשאול,‏ * אשר אתה הולך שמה” ‏(‏קהלת ט’:5,‏ 10‏).‏

במילים אחרות, המונח ”שאול” הוא מקום סמלי שבו מצויים בני האדם לאחר מותם; זהו מצב של חוסר תודעה וחוסר פעילות. מה חשב איוב הנאמן על השאול? הוא איבד ביום אחד את כל נכסיו ואת כל ילדיו, ובהמשך הוכה בשחין מייסר בכל גופו. הוא התחנן לאלוהים: ”מי ייתן בשאול... תסתירני” (‏איוב א’:13–19; ב’:7; י”ד:13‏). ברור אפוא שאיוב לא חשב שכוונת המילה שאול היא גיהינום בוער שבו יחווה ייסורים גדולים יותר מאלה שחווה בחייו. אדרבה, הוא האמין שכשיהיה בשאול הוא לא יסבול עוד.‏

קיימת דרך נוספת ללמוד על מצבם של המתים. נוכל לבחון שמונה מקרי תחייה המתועדים בכתבי־הקודש שנכתבו בהשראת אלוהים (ראה התיבה ”‏ שמונה מקרי תחייה המתועדים במקרא‏”).‏

איש מבין שמונת המוקמים לתחייה לא סיפר שהיה במקום של אושר עילאי או ייסורי תופת. אילו היו מגיעים למקום מעין זה לאחר מותם, האם לא היו מספרים על כך לאחרים? האם זה לא היה מתועד במקרא כדי שכל אחד יוכל לקרוא על כך? אך אין כל תיעוד כזה במקרא. שמונת האנשים הללו לא אמרו דבר בעניין. מדוע? מכיוון שהם היו חסרי תודעה, כביכול שקועים בשינה עמוקה. למעשה, כדי לסייע לקורא להבין מהו מוות, המקרא לעיתים מדמה אותו לשינה. לדוגמה, לאחר שמתו דוד וסטפנוס, משרתי אלוהים נאמנים, נאמר במקרא שהם ’נרדמו’ (‏מעשי השליחים ז’:60; י”ג:36‏, הערות שוליים).‏

אם כן, איזו תקווה יש למתים?‏ האם הם יקיצו אי פעם משנתם?‏