קמילה רוזאם | סיפור חיים
מהות חיי הייתה לשרת את יהוה בנאמנות
הוריה של אימי למדו על הבטחות יהוה במקרא ב־1906, זמן קצר לאחר שאיבדו את בנם בשל מחלת הדיפתריה. הרופא שטיפל בבנם היה אחד מתלמידי המקרא, כפי שנקראו אז עדי־יהוה. הוא שיתף אותם בתקווה המנחמת שבמקרא, כולל תקוות תחיית המתים. בעקבות זאת, סבי וסבתי, אימי ואחותה של אימי נהיו גם הם תלמידי מקרא.
עד שנות ה־30 אימי ומשפחתה שירתו את יהוה בהתלהבות רבה ביחד. הנשים אפילו שימשו כסדרניות כשה”פוטו־דרמה של הבריאה” הוקרנה בשיקגו, אילינוי. אך למרבה הצער, כל המשפחה מלבד אימי לא דבקו בדרך האמת. המצב הזה היה מאוד קשה עבורה, כי המשפחה תמיד הייתה מלוכדת סביב שירות יהוה. למרות הקושי, אימי נשארה נאמנה ליהוה והמשיכה לציית לו. הדוגמה הטובה של אימי ואבי השפיעה עליי עמוקות.
נולדתי ב־1927, הבכורה מבין שישה ילדים. כולנו דבקנו בָּאמת. אבי היה נגר, וגרנו בבית נעים בפרוורי שיקגו. הייתה לנו גינת ירק גדולה, וגידלנו תרנגולות וברווזים.
תמיד אהבתי לעבוד עם הידיים. אחד התפקידים שלי בבית היה לתקן את הגרביים של המשפחה. היום כבר לא נוהגים לעשות זאת, אבל בתקופתי כשגרב הייתה נקרעת, לא מיהרנו לזרוק אותה, אלא היינו פשוט תופרים את החורים. הכישורים שרכשתי בבית התבררו כשימושיים מאוד, כי התפירה ליוותה אותי לאורך כל חיי.
דוגמתם הטובה של הוריי
אבי וידא שעבודת יהוה תמיד תעמוד במרכז חיינו. לכן הלכנו לכל האסיפות, בישרנו באופן קבוע ובכל יום דנו בפסוק מהמקרא יחד כמשפחה. בכל מוצאי שבת קיימנו שיעור משפחתי שהתבסס על הוצאה של המצפה.
אבי חיפש דרך מקורית לחלוק את הבשורה הטובה עם השכנים. לכן הוא התקין בחלון הסלון שלנו שלט חשמלי שפרסם הרצאה פומבית או הציג את אחד הפרסומים שלנו. השלט יוצר על־ידי אחֵינו לאמונה, והיה לו אור מהבהב שמשך את תשומת ליבם של העוברים ושבים. בנוסף לכך, אבי גם הצמיד שני שלטים למכונית שלנו.
אבי לימד אותנו הן במילים והן במעשים כמה חשוב לציית ליהוה, ואימא תמכה בו בכל דרך. היא החלה לשרת כחלוצה רגילה כשאחותי הקטנה הייתה בת חמש, והיא המשיכה בכך עד היום האחרון של חייה הארוכים. לא יכולתי לבקש הורים טובים יותר.
החיים אז היו מאוד שונים מהחיים היום. לא הייתה לנו טלוויזיה, ולכן אהבנו לשבת על הרצפה ולהאזין לתוכניות מעניינות ברדיו. המשפחה שלנו אהבה במיוחד את תוכניות הרדיו הרוחניות ששידר ארגון יהוה.
כינוסים, פונוגרפים ושלטי סנדוויץ׳
הכינוסים של עדי־יהוה היו אחד האירועים האהובים עלינו ביותר. בכינוס שנערך ב־1935 למדנו מיהו ’ההמון הרב’ המוזכר בההתגלות ז׳:9, 14 אשר יינצל מ”הצרה הגדולה” והבנו שאותו המון רב נועד לחיות לנצח בגן עדן עלי אדמות. עד 1935 שני הוריי נטלו מהסמלים בערב הזיכרון. אולם אחרי הכינוס, רק אבי המשיך בכך. אימא הבינה שהתקווה שלה היא לא למלוך לצד המשיח בשמיים, אלא לחיות לנצח כאן על כדור הארץ.
בשנת 1941 נערך כינוס בסנט לואיס, מיזורי. במסגרת אותו כינוס הודיע ג׳וזף רתרפורד, שעמד אז בראש פעילותם של עדי־יהוה, על הוצאתו לאור של הספר ילדים. הקהל הריע ופצח במחיאות כפיים סוערות! הייתי אז בת 14, ונטבלתי שנה קודם לכן. אני עדיין זוכרת איך עמדתי בתור לבמה עם שאר הילדים כדי לקבל את העותק האישי שלי.
שירות השדה באותן שנים לא דמה כלל למה שאנו רגילים אליו כיום. בשנות ה־30 השתמשנו בפונוגרפים ניידים כדי להשמיע לבעלי הבית נאום מקראי. לפני שנקשנו בדלת, הכנו את הפונוגרף ווידאנו שהתקליט והמחט מונחים במקומם. כאשר בעל הבית פתח את הדלת, היינו אומרים דברי פתיחה קצרים, משמיעים נאום מקראי בן ארבע וחצי דקות ואז מציעים לו משהו לקרוא. האנשים באזור שלנו הקשיבו לנו בכבוד. אני לא זוכרת שום תגובה לא נעימה. כשהתחלתי לשרת כחלוצה בגיל 16, אבי נתן לי פונוגרף משלי, והייתי כל כך גאה להשתמש בו בשירות. השותפה שלי לחלוציות הייתה אחות נפלאה בשם לוריין.
שיטת בישור אחרת ששימשה אותנו הייתה צעדות להפצת מידע. הייתה תקופה שקראנו להן ”מצעד שלטי הסנדוויץ׳” כי היינו שמים על עצמנו שתי כרזות, אחת מקדימה ואחת מאחורה, עם סיסמאות שונות כמו ”הדת הינה מלכודת והונאה” ו”שרת את אלוהים ואת המלך המשיח”.
באסיפות הכינו אותנו לקראת רדיפות ולימדו אותנו מה אנחנו יכולים לומר כדי להגן על האמת. והרדיפות אכן הגיעו. למשל, בפעם הראשונה שהצענו את כתבי העת שלנו במרכז מסחרי הומה אדם, עצרו אותנו שוטרים ולקחו אותנו לתחנת המשטרה בניידת גדולה. כמה שעות מאוחר יותר שוחררנו וחזרנו הביתה עם שמחה גדולה בלב, מאושרות על כך שנרדפנו בשל נאמנותנו ליהוה.
נישואין, גלעד וצו גיוס
יום אחד לוריין הכירה לי אח בשם יוג׳ין רוזאם, שאותו פגשה בכינוס במיניאפוליס, מינסוטה. הוא גדל בקי וסט, פלורידה. כשהיה בכיתה י׳ הוא סולק מבית־הספר מפני שסירב להשתתף בטקס לאומני. יוג׳ין החל מייד לשרת כחלוץ. באחד הימים, כשהיה בשירות, הוא פגש מישהי שלמדה איתו בכיתה. היא שאלה אותו למה הוא סולק מבית־הספר כי היא זכרה שהוא היה תלמיד מצטיין. יוג׳ין הסביר לה על בסיס פסוקים שונים מדוע סירב להשתתף בטקס. היא התרשמה מההסבר והסכימה לקבל שיעורי מקרא. עם הזמן היא אימצה את האמת לליבה ושירתה את יהוה בנאמנות.
יוג׳ין ואני התחתנו ב־1948. בשנות נישואינו הראשונות שירתנו כחלוצים בקי וסט. מאוחר יותר הוזמנו ללמוד במחזור ה־18 של גלעד, וסיימנו את לימודינו בתחילת 1952. מאחר שבמסגרת לימודינו למדנו גם ספרדית, ציפינו להישלח לאמריקה הלטינית. אבל זה לא מה שקרה. בזמן לימודינו בגלעד, מלחמת קוריאה הייתה בעיצומה, ויוג׳ין קיבל צו גיוס. זה הפתיע אותנו מאוד, לאור העובדה שבמלחמת העולם השנייה הוא קיבל פטור כאיש דת. בעקבות זאת נאמר לנו להישאר בארצות הברית. מיררתי בבכי מרוב אכזבה. רק לאחר שנתיים יוג׳ין קיבל סוף סוף את הפטור. מהמקרה הזה למדנו לקח יקר ערך — בכל פעם שדלת אחת נסגרת, יהוה פותח דלת אחרת. כל מה שצריך זה רק להתאזר בסבלנות.
שירות נפתי, שירות מחוזי ושליחות בקנדה
בשנת 1953, לאחר ששירתנו בקהילה ספרדית בטוסון, אריזונה, התמנינו לשירות הנפתי. במרוצת השנים ביקרנו קהילות באוהיו, קליפורניה וניו יורק סיטי. ב־1958 התמנינו לשירות המחוזי a באזור קליפורניה ואורגון. נהגנו להתאכסן בבתיהם של אחינו לאמונה. אחרי כן, בשנת 1960 נשלחנו לקנדה, ושם יוג׳ין שירת כמורה בבית־הספר לשירות המלכות, אשר הוקם במטרה להקנות הכשרה למשגיחים בקהילות עדי־יהוה. נשארנו בקנדה עד שנת 1988.
יש לי הרבה זיכרונות נעימים משנותינו בקנדה. אחד מהם נוגע למשפחה שאני ואחות אחת פגשנו בשירות מבית לבית. את הדלת פתחה אימא ששמה גייל, והיא סיפרה לנו שבניה נסערים מאוד עקב מותו של סבא שלהם. ”למה הוא מת?” הם שאלו אותה שוב ושוב. ”איפה הוא נמצא עכשיו?” גייל לא ידעה מה להשיב להם. הראינו לה איך המקרא עונה על השאלות האלה ושיתפנו אותה בפסוקים מנחמים.
זה קרה בתקופה שיוג׳ין שירת כמשגיח נפה, ולכן היינו בקהילה הזו רק שבוע. אך האחות שהייתה איתי באותו יום חזרה לגייל. עם הזמן גייל אימצה את האמת, וכן גם בעלה ביל ושלושת בניהם — כריסטופר, סטיב ופטריק. כיום כריס הוא זקן קהילה בקנדה, סטיב הוא מורה בבית־ספר למקרא בפאלם קוסט, פלורידה, ופטריק הוא חבר בוועד הסניף של תאילנד. לאורך השנים שמרנו על קשר הדוק עם המשפחה הזו. אני כל כך שמחה שהם זכו להכיר את יהוה ושהייתה לי תרומה קטנה בכך.
הכשרת הקרקע לייסוד ועדות הקישור עם בתי־חולים
בתקופתנו בקנדה יהוה פתח בפני יוג׳ין צורת שירות חשובה ומרגשת.
באותן שנים עמדתנו בנושא הדם לא הובנה כהלכה, מה שיצר לנו תדמית ציבורית שלילית. עיתונים רבים בקנדה פרסמו סיפורים מסולפים על ילדים של עדי־יהוה שמתו כיוון שהוריהם לא הסכימו שהרופאים ייתנו להם עירויי דם. לבעלי הייתה הזכות להפריך את הסיפורים האלה.
זמן קצר לפני הכינוס הבינלאומי שהתקיים ב־1969 בבאפלו, ניו יורק, יוג׳ין וכמה אחים אחרים פנו לבתי־החולים המרכזיים באזור כדי להבהיר להם את עמדתנו בנושא הדם. הם הסבירו שכ־000,50 עדי־יהוה מקנדה וארצות הברית יגיעו לרגל הכינוס, ואם יתעורר מקרה חירום רפואי, חשוב להם שהרופאים יבינו כהלכה את עמדתנו בנושא הדם ויראו עד כמה היא הגיונית. האחים מסרו לרופאים מאמרים מכתבי עת מכובדים על שיטות טיפול ללא דם. בעקבות תגובתם הטובה של הרופאים, יוג׳ין ואחים נוספים החליטו ליזום ביקורים כאלה גם בבתי־חולים בקנדה. מלבד זאת, הם גם העניקו הכשרה לזקני הקהילה המקומיים ולימדו אותם איך להתנהל בצורה יעילה יותר לנוכח מצבי חירום רפואיים.
אט אט מאמציהם נשאו פרי. למעשה, כך הם הכשירו את הקרקע למשהו גדול בהרבה, שעלה על כל ציפיותינו.
באמצע שנות ה־80 יוג׳ין קיבל שיחת טלפון מאח מילטון הנשל מהמשרדים הראשיים בברוקלין, ניו יורק. הוא סיפר לו על תוכנית הסברה לרופאים בנושא הדם, שכבר יצאה לפועל בארצות הברית, ואמר שהגוף המנהל מעוניין להרחיב אותה. יוג׳ין ואני הוזמנו לשרת בברוקלין, ובינואר 1988 הגוף המנהל ייסד מחלקה חדשה במשרדים הראשיים — מחלקת שירותי מידע לבתי־חולים. מאוחר יותר, יוג׳ין ושני אחים נוספים מונו להעביר סמינרים, תחילה בארצות הברית ומאוחר יותר במדינות אחרות. לא חלף זמן רב ובסניפינו בעולם נוסדו מחלקות מידע לבתי־חולים, וגם הוקמו ועדות קישור עם בתי־חולים בערים שונות. תודות לסידורים האלה שיהוה העמיד לרשותנו ברוב אהבתו, אינספור אחים וילדים זכו לעזרה שהייתה נחוצה להם במצבים רפואיים קשים. בזמן שיוג׳ין יצא להעביר סמינרים ולבקר בתי־חולים שונים בעולם, אני עבדתי בבית־אל במדינה שבה היינו, בדרך כלל במתפרה או במטבח.
הרגע הקשה ביותר בחיי
בשנת 2006 איבדתי את בעלי היקר. יום מותו היה היום המר בחיי. אין לי מילים לתאר כמה אני מתגעגעת לאהבה שלו, וכמה קשה לי בלעדיו. אבל יש כמה דברים שעוזרים לי להחזיק מעמד. מעל לכול, אני שומרת על קשר קרוב עם יהוה באמצעות תפילות וקריאה קבועה במקרא. אני מקשיבה מדי יום לדיון בפסוק היומי בבית־אל, ואני קוראת את הפרק שממנו לקוח הפסוק. בנוסף, אני גם מפיקה הרבה סיפוק מהתפקיד שלי במחלקת התפירה בבית־אל. אני מחשיבה אותו לזכות גדולה. בעבר אפילו התאפשר לי לתפור את הווילונות עבור אולמות הכינוסים בניו ג׳רזי ובניו יורק. כיום אני עושה תיקוני בגדים ועבודות קטנות בבית־אל בפישקיל. b
לאורך כל חיי אהבתי ליהוה עמדה בראש מעייני, והייתי נחושה לציית לו ולארגונו (עברים י״ג:17; יוחנן א׳. ה׳:3). אני כל כך שמחה שיוג׳ין ואני תמיד הצבנו את הערכים האלה במרכז חיינו. לכן אין לי שמץ של ספק שיהוה יגמול לנו בחיי נצח בגן עדן עלי אדמות, ואז אוכל לפגוש שוב את בעלי היקר! (יוחנן ה׳:28, 29).